הכל התחיל בתפוז. בלא-דייט הראשון שלנו, הוא קפץ לאחת מחצרות הבתים בגבעתיים וקטף תפוז. כל הערב הידיים שלנו היו דביקות מהעסיס הכתום של הפרי, ומאוחר יותר התערבבו בהן גם טעם שערותיו ופניו היפים. בשבוע הראשון זה הרגיש כאילו זה לא יילך, בשני כבר נראה שאולי עוד נחזיק מעמד. ישנו יחד כמעט כל לילה בחודשיים שהגיעו לאחר מכן. הספקנו לטייל בהרי ירושלים, לראות כמה סרטים בסינמטק, לשתות המון אלכוהול, ולהתחבק כאילו המחר כבר לא יגיע. אהבתי להתעורר בחיבוק שלו, וככל הנראה גם הוא בשלי - אחרת, למה לא הצלחנו לקום בכל בוקר מחדש?

אבל זה נגמר, מכל הסיבות הנכונות. זה נגמר כי לא באמת דיברנו בחודשיים האלה, כי לא באמת הצלחנו לפתח משהו בר-קיימא, כי לא באמת התאמנו. זה נגמר כי גם מיץ, מתוק ככל שיהיה, הוא לא תחליף לדבר האמיתי. אבל אני עדיין מתגעגע לחיבוק שלו בבוקר, ולשעות שהעברנו ערומים זה לצד זה בכל פינה אפשרית בדירתו. לצחוק ולריבים ולידיעה שאין לנו רגשות אחד כלפי השני (או לפחות ככה חשבנו עד שהחלטנו להיפרד).

פרידה זו פרידה זו פרידה, וכמעט כמו רוטינה, עם הסוף של חיבוקי הבוקר, צפו ועלו בזיכרון כל שאר הפרידות בחיי. הפרידות הגדולות והקטנות, הפשוטות והבלתי-נגמרות בעליל. וגם אם זה לא מה שישביע את רעבוני (או יניח את דעתי), הרי שזה מספיק טוב כדי לגרום לי להתגעגע לכל זוגות העיניים שאמרו לי שהן שלי.

ואני בסדר, ואני לא בוכה, ואלוהים אדירים כמה שאני יודע שזה לא באמת היה לנצח. אבל יש בקרים (כמו זה), שהעובדה שמותר לי לקום מאוחר כל כך מאפשרת לי לצאת

ולהכנס לחלומות רוויי עברהווהעתיד של אהבות שאבדו להן. אבל בסוף אני קם, וכותב, ומניח לגמילה* הארוכה והקשה הזו להימשך, ולו בשביל שהפעם הבאה תהיה, שוב, נעימה ומפתיעה כל כך.

*וזו אולי הבעיה הגדולה ביותר עם לימודי פסיכוביולוגיה. לא מספיק שאני מנתח את עצמי ואת חלומותיי, אני מודע לגמילה הקשה של המח מכל החומרים שמשתחררים כשאנו נפרדים. אין תחליף לאוקסיטוצין ולסרטונין. העלמותם הפתאומית היא זו שמנקזת כל כך הרבה געגוע לימים החמים שיבואו.