הגעתי אליך אחרי 10 שנים של חרדות נוראיות מרופאי שיניים.
כבר קבעתי תור לטיפול בהרדמה כללית, כי הפחד גבר על ההגיון, אבל כולם המליצו עליך ואמרו שאתה רופא ממש טוב. אמא שלי היתה מטופלת אצלך, אבא שלי, אח שלי, גיסתי... כולם.
הגעתי עם אבא שלי, ילדה בת 27, רועדת, מפוחדת, דומעת. היית מאוד עדין וסבלני איתי. הלכת איתי שלב שלב. נתת לי לרעוד ולבכות והרגעת אותי. בטיפול הראשון שעשית לי, צחקת עלי שאני מרעידה לך את הכיסא.
אחרי כמה טיפולים, שכנעת אותי לבוא לבד, בלי אבא שלי, בכל זאת, ילדה גדולה. היית תומך, קשוב. היית אבהי.
אחרי חודש כבר הפסקתי לפחד כשבאתי אליך. עדיין טיפה רועדת, עדיין לחוצה, אבל הרגשתי בטוחה. סמכתי עליך בכל מאודי.
אחרי שכל הזמן התעקשתי לא לדעת איזה טיפולים אתה עושה לי, הגעתי למצב שאני נכנסת לחדר ומודיעה לך שאני מוכנה לעקירה. אני. הכנת מהר את מה שצריך לפני שאתחרט. חיבקת אותי, עודדת אותי, נגעת בי הרבה, בצורה "סחבקית" שכזאת. בצורה אבהית.
סיפרת לי על הילדים שלך. יש לך בת בגילי, סיפרת לי בגאווה עד כמה היא חכמה ומצליחה. סיפרת לי בתסכול על בנך הצעיר והמרדן. סיפרת לי בעיניים נוצצות על הנכדה שלך.
בפעם האחרונה שבאתי אליך אמרתי לך שאני גאה בנו על ההתקדמות שעשינו. באמת הייתי גאה. סיפרתי לכל מי שמכיר אותי שאני הולכת לרופא שיניים בלי הרבה חרדה. אני, שכמה חודשים קודם לכן לא הצלחתי לקרוא ספר רק כי היו בו תיאורים של טיפולי שיניים. אני, שלא הייתי מסוגלת לנהל שיחה על שיניים מבלי להתחיל לבכות.
ואז, שמתי לב שאתה נוגע לי בחזה "בטעות" יותר מידי פעמים. עשית לי סתימה שלא כאבה, אבל לא הפסקת לגעת בי, כאילו כדי להרגיע אותי, אבל לא הייתי לחוצה. ליטפת אותי, צבטת אותי בחביבות. לא הורדת ממני את יד ימין, גם בזמן שיד שמאל ניסתה לארגן את כל הציוד (כי אסיסטנטית - אין לך).
בסוף הטיפול התחלת לדבר על השפתיים שלי. אמרת לי שיש לי שפתיים עבות ויפות, כמו שלך. הרגשתי שלא בנוח. אמרתי שלאמא שלי יש שפתיים דקות, שלי יש את השפתיים של אבא שלי. רציתי ללכת. המשכת לדבר על השפתיים שלי, דחפת לי מראה ליד ואמרת לי להסתכל עליהן (תודה, אבל אני יודעת איך השפתיים שלי נראות). ביקשת שאתן לך נשיקה. רציתי לברוח. להעלם. להקבר באדמה. הרגליים שלי נשארו משותקות. שיכנעתי את עצמי שהכל תמים פה, אני סתם היסטרית. הרי אתה סבא. הבת שלך בגיל שלי. אתה מכיר את כל המשפחה שלי..
נתתי לך נשיקה על הלחי. נתתי לך נשיקה על הלחי ושנאתי את עצמי.
לך זה לא הספיק.
"את לא יודעת לנשק" אמרת לי. תפסת את הפנים שלי ונתת לי נשיקה על השפתיים.
שלחת ידיים ו"חיבקת" אותי חזק.
שברת אותי.
הידיים שלך טיילו נמוך מידי על הגוף הקפוא שלי. להעלם. לברוח. להקבר. הכל רק לא לעמוד פה.
חייכתי אליך בנימוס (למה????). הובלת אותי למשרד שלך. התיישבת ליד המחשב, ליטפת לי את היד, וקבעת לי תור לשבועיים אחרי. "שיהיה לי זמן להתגעגע שליך" אמרת והמשכת ללטף אותי. להתאדות. להעלם. להתעורר. רק לא להיות פה.
"בואי, תני לי נשיקה" אמרת.
למה לא הלכתי? למה לא סירבתי? למה נתתי לך להמשיך? למה האדמה לא פצעה את פיה ובלעה אותי?
תפסת שוב את הראש שלי וניסית לקרב אותי אליך, התנגדתי טיפה, מלמלתי משהו. שוב נישקת אותי על הפה.
"טוב, להתראות" אמרתי בנימוס ופניתי לצאת. אני שונאת את עצמי.
באת אחרי ושאלת "מה זה?" והתכופפת ללטף את הקעקוע שליטפת בפעם שעברה, כשעוד חשבתי שאתה בנאדם טוב, *אבהי* (איך שהמילה הזאת מחלחלת אותי כל פעם מחדש).
"מתי הספקת?" ליטפת לי את הרגל. מתי הספקתי? לפני שלוש שנים, שזה בערך שנתיים ו9 חודשים לפני שהכרתי אותך. הקעקוע הזה לא חדש לי. הוא לא חדש לך. אל תלטף אותי!!!
ואז קמת ושוב חיבקת אותי. מרשה לידיים שלך "ליפול" על התחת שלי. שוב. להעלם. להתאדות. להקבר. רק לא להיות פה.
ניסית שוב לנשק אותי. סובבתי את הראש (עם כל הקונוטציות שזה מעלה בי), אז בתמורה, ליקקת לי את האוזן. להעלם. למות. למות. למות.
אמרתי לך להתראות בנימוס והלכתי.
אמרתי לעצמי להתאפק. לנשום עמוק. להגיע לאוטו. אסור להתפרק אפילו צעד אחד לפני.
להעלם. להתאדות. לברוח. למות. להבלע באדמה. לטבוע. הכל. הכל רק לא להיות פה.
ועכשיו אנחנו חודשיים אחרי. אחרי התלונה במשטרה. אחרי העימות, כשהסתכלת לי בפנים ואמרת שלא נישקת אותי על השפתיים. אחרי שאמרת לחוקר שלא נגעת לי בחזה, אלא ב"שורש הצוואר". אחרי שהצלחתי לצעוק עליך (כי כל כך פחדתי להיות מנומסת).
חודשיים אחרי, כשהתיק בפרקליטות, ואתה פועל בקליניקה שלך כרגיל (עכשיו כבר יש לך אסיסטנטית?). כשלי העלו את מינון הכדורים כי נכנסתי לדיכאון קליני.
חודשיים אחרי, אני עדיין שואלת "איך יכולת?"
להעלם. להתאדות. לברוח. לטבוע. להבלע. למות.
למות.
(אבל אומרים שכתיבה מרפאה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
