אני מתחילה לחשוב שבחיים כבר לא אמצא איזון.
לא בחיי, לא בנפשי ולא גופי.
אפילו האנשים הקרובים אלי ביותר חלוקים בדעותיהם עלי. חלקם אומרים שאני חזקה, יותר חזקה מהרוב. חלקם אומרים שאני חלשה, עדינה שברירית - שאיני יודעת להתמודד.
אז מה אני באמת? אני כבר לא יודעת...
כשגיליתי עכשיו שהתלונה שלי "הלכה לאיבוד" איפושהו בין המשטרה לפרקליטות, התחלתי לבכות. הייאוש הציף אותי, ידיי עדין רועדות, ושוב אני מוצאת את עצמי בלי כוחות להתמודדות עם העולם שנמצא מחוץ לדירה שלי. לעבודה כבר לא אלך היום.
מצד שני, אני לא מוכנה לוותר. אני לא מוכנה לוותר לו. לא עברתי את כל זה לחינם. אנשים אומרים לי שאני את שלי עשיתי, שכבר "ניצחתי" בקרב מולו. אני לא מסכימה. אני אנצח כשהוא יבוא לדין ולא דקה אחת לפני. אני לא אתן לתיק הזה להעלם. אעשה מה שצריך. דיברתי עם הפרקליטות, דיברתי עם המרכז לנפגעות, דיברתי עם המשטרה. אם יש צורך אני אלך לכל אחד ואחד מהמקומות האלו עד שימצאו את התיק שלי. אני לא אוותר.
ומותר לי לבכות. מותר לי לרעוד ולהתייאש. זה לא אומר כלום. התחלתי משהו ואני מתכוונת לסיים אותו. חזקה או חלשה. לא אכפת לי להשבר - זה לא כאילו באמת התאחתי מתישהו.
מותר לי לבכות. זה לא אומר שאני צריכה לוותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
