זה היום השלישי שבו התחלתי לנטול פריזמה, היא מתחילה להשפיע.
השבוע הראשון יהיה קשה, אולי גם השני.. והנה זה מתחיל.
אני מנסה לעכל את זה שבגיל 17 אני נוטלת תרופה אנטי דכאונית שתעשה אותי שמחה באופן כימי, זה זה שיש לי ארבעה חודשים של טיפול פסיכולוגי, את זה שאני הולכת להיות מטופלת בקבוצה של אנשים שסובלים מדיכאון, את זה שראש המחלקה הפסיכיאטרית של שניידר מודאג ואת זה שכל זה הגיע בבת אחת.
בכל פעם שאני הולכת לדרוך במחלקה הפסיכולוגית של שניידר אני הולכת לקבל בחזרה את כל התחושות שחשבתי שנעלמו, את הקירות הוורודים ואת היחס הנורא של המזכירות. את נעיצות המבטים בחדר ההמתנה ואת הניסיון לנחש מה קרה לכל אחד מהיושבים שם בידיעה שהם עושים את אותו הדבר.
אני רק רוצה לבכות כל הזמן וכולם כועסים עליי, חוץ מאמא שלי שמודאגת והמחברה היחידה שיש לי שצוחקת על כל המצב.
הלוואי וכל זה כבר יהיה מאחוריי.
אני אהיה דפוקה לנצח נכון?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
feeble.