"שאני חושב לעצמי היום למה אהבתי אותך כל כך פעם

זה כי ידעת להחזיר אהבה

ידעת איך

ידעת מתי

ידעת להחזיר

כשאני מסתכל על כל הטעויות שאני יודע שעשית

אני רואה

סוג של

כאילו את לא באמת מבינה איפה את עומדת

כאילו שמישהו סיפר לך רק חצי ממה שאת מתמודדת איתו

אבל זה לא הגיוני, כי את היית שם

את נגעת בכל הדברים האלה

איך.... איך את לא מחייכת אל זה

איך את יכולה להרשות לעצמך להלחם כל הזמן

כשאת יודעת שאת טובה בלאהוב

איך את מרשה לעצמך דרמות

בזמן שאת יודעת שאת טובה בלאהוב

איך את בוחרת משהו שאת גרועה בו מכל בחינה שיש

מאמצת אותו ומשתמשת רק בו

בזמן שאת יודעת שאת כל כך טובה בלאהוב

איך"

ואלו היו ה5 דקות הכי כואבות שהיו לי בזמן האחרון.

והיו הרבה דקות כואבות.

זה היום השלישי שבו התחלתי לנטול פריזמה, היא מתחילה להשפיע.

השבוע הראשון יהיה קשה, אולי גם השני.. והנה זה מתחיל. 

אני מנסה לעכל את זה שבגיל 17 אני נוטלת תרופה אנטי דכאונית שתעשה אותי שמחה באופן כימי, זה זה שיש לי ארבעה חודשים של טיפול פסיכולוגי, את זה שאני הולכת להיות מטופלת בקבוצה של אנשים שסובלים מדיכאון, את זה שראש המחלקה הפסיכיאטרית של שניידר מודאג ואת זה שכל זה הגיע בבת אחת.

בכל פעם שאני הולכת לדרוך במחלקה הפסיכולוגית של שניידר אני הולכת לקבל בחזרה את כל התחושות שחשבתי שנעלמו, את הקירות הוורודים ואת היחס הנורא של המזכירות. את נעיצות המבטים בחדר ההמתנה ואת הניסיון לנחש מה קרה לכל אחד מהיושבים שם בידיעה שהם עושים את אותו הדבר.

אני רק רוצה לבכות כל הזמן וכולם כועסים עליי, חוץ מאמא שלי שמודאגת והמחברה היחידה שיש לי שצוחקת על כל המצב.

הלוואי וכל זה כבר יהיה מאחוריי.

אני אהיה דפוקה לנצח נכון?

כואב לך הראש? קחי כדור.

כואב לך הלב? קחי כדור.

נכנסת לחרדה מהכדור הקודם? קחי כדור הרגעה.

כאילו אני איזה מכונה.

מרגישה את האישיות שלי נגמרת

"דיכאון"

זה נשמע גדול כשזה יוצא מפה של פסיכיאטר ביחד עם מרשם לכדורים נוגדי דיכאון וכדורי הרגעה.

אני מבועתת.

אני? באמת? אני? הילדה הכי קופצנית, יצירתית, מוכשרת ויפה... אני, נוטלת נוגדי דיכאון בשנה ה17 לחיי.

אלוהים אדירים.

אני רק רוצה להפסיק לאכול ולהעלם.

בבת אחת לנגד עינהם של כולם.

פף

אין יותר