מילים

אפילו הפנים שלי הם כבר לא אני. לא יכולה לסבול את דמותי במראה. לא פנים. לא גוף, לא כלום. שונאת את הכל. הכל. הכל.

איזו נסיגה.

העינים עייפות. אדומות. נפוחות. כואבות. והנקודה הזו מתחתן. כמו חצ'קון קטן שלא עובר. מה הקטע שלה?

וכל העור הפצוע, המוכתם. נקודות בכל צבעי הקשת. חורים. בליטות. חטחטים. מוגלתיים, מדממים. מגעילים. שומניים.

קמטים. פתאום אני רואה קמטים. ליד האף. מתחת לעיניים, לא במקומות הנורמליים. מה זה הקו הזה? מאיפה הוא בא? מה הוא רוצה?

שקיות שחורות, מגעילות, נפוחות.

והאף הזה. שוב הוא נראה לי גדול. בומבוסי. ענק. נפוח. תפוח.

השפתיים. אוי השפתיים. לפחות אתן עדיין יפות. לפחות. מלאות. חושניות. ורודות ונעימות. אבל תראו במה אתן מוקפות... בפרצוף פצוע מכוער ושמן. מעוטר בשיער יבש שנושר ונושר ללא הרף. בקרקפת מגרדת ומציקה. בפצעים. כל כך הרבה פצעים. שטיח שלם של פצעים שלא נגמרים ולא עוברים. על הפנים. הצוואר, החזה, הבטן, המפשעה, הישבן....

אני שונאת את איך שאני נראית. שונאת.

שונאת!!
ואהבתי.

פעם.

וזה לא היה כל כך מזמן. ולא הייתי שונה בכלל. זהה בדיוק. רק הרגשתי מבפנים אחרת לגמרי. אהבתי אותי.

וכבר לא. שונאת. נגעלת.

דוחה.

איך אפשר לחיות ככה, כשאת לא יכולה לסבול את עצמך? לאן אני אברח מעצמי? למי?

איזה זין!