Mostly Mcfly :D

אני יושבת בחדר, מנסה נואשות להתרכז בללמוד לפסיכומטרי ותוך כדי מחפשת כל תירוץ לעשות משהו מעניין יותר.

מניחה שמצאתי..

3 וחצי שנים עברו מאז הפוסט האחרון שעלה לכאן, כמה אירוני שאז זה היה עם בגרויות..

פתחתי כל כך הרבה בלוגים אחרים בניסיון לפתוח את הלב באנונימיות, עם כל אחד מהם באה הבטחה שהפעם זה יהיה בלוג שאני אעדכן כל יום. כן בטח.

לא עובר יום בלי שעולים לי רעיונות לסיפורים, לדברים לכתוב עליהם אבל משהו בי נכבה.

אין בי כבר את הדחף המטורף לשבת שעות מול הקלסר השמן שלי ולכתוב על דף כל מה שעולה לי לראש.

אני עוברת על דברים ישנים שכתבתי וקולטת כמה השתנתי וכמה בעצם לא כל כך.

אני חושבת שאני יותר מתגעגעת לקהילה המטורפת שהייתה פה, שהייתי חלק ממנה.

לתמיכה, לידיעה שמישהו קורא את מה שאת כותבת וזה מעלה לו חיוך או גורם לו להשרעה, להרגשה שיש לך כל כך הרבה במשותף עם המוני אנשים שמעולם לא פגשת.

ופעם בתקופה אני פותחת אותם, את הבלוגים שהייתי מנויה אליהם, ששמרתי במועדפים, וקוראת אותם שוב.. מפנימה שהם לא יחזרו לפעול כי גם הם, כמו זה, לא עודכנו בשלוש שנים האחרונות.

ואני רואה בלוגים חדשים, ואת מי שמאכלס אותם, ופתאום אין לי איתם שום דבר במשותף.

הקהילה שלי כבר לא פה, גם בהם הדחף מת.

פעם הייתה לי הרגשה של כוח בידיים כשכתבתי, הרגשה שאני יכולה לטרוף את כל העולם ולהוציא על דף את כל המחשבות שלי בלי לחשוש ובלי לחשוב שאולי זה לא בסדר.

היום זה השתנה, ועם כמה שכל שינוי הוא לטובה, הייתי נותנת הכל כדי להרגיש את זה שוב.