אני לא אוהב בנות שמעשנות אמר בקול אדיש כאילו לא אכפת לו מהצעקה שהרגע צעקתי.
הכנסתי את ידיי לכיסי לחפש עוד סיגריה אך להפתעתי הקופסא הייתה ריקה.
"לא אכפת לי מה אתה חושב" אמתי לו והלכתי לכיוון היציאה של הפארק.
שכבר כמעט יצאתי הוא צעק "דרך אגב קוראים לי אריאל".
בלי להסתכל אחורה או לענות לו הלכתי הביתה...
***
הגעתי הביתה,מותשת.
התקלחתי ושכבתי על מיטתי צוברת כוחות ליום הבא, מוכנה ליום קשה פי שתיים.
פתחתי את עיניי בשל קרני השמש החזקות, פיהקתי פיהוק גדול ומתחתי את ידיי מעלה .
יצאתי מהיטה והלכתי לחדר האמבטיה , הסתכלתי על המראה ושנאתי את מה שראיתי.
"ילדה יפה" אמרתי,וציחקקתי לעצמי.. ציחצחתי שיניים סירקתי את שערי .
לאחר מקלחת ארוכה כרגיל לבשתי חצאית מיני קצרצרה,גופיה לבנה ומגפים עד הברך.
לקחתי תיק קטן שכלל 2 מחברות יומן וקלמר, מפתחות פלאפון ויצאתי מחדרי.
אימי הסתכלה עליי במבט מאוכזב "ככה לימדתי אותך להתלבש?"
"את לא לימדת אותי כלום "עניתי, "למדתי אפילו את לוח הכפל לבד"
אל תגזימי היא אמרה והשפילה את מבטה, "טוב שלא תאחרי" הוסיפה לאחר כמה שניות.
יצאתי מהבית, עמדתי בכניסה מרימה ראשי מעלה מסתכלת על העננים.. נהנת מהיום האחרון שלי.. מהחופש...
למרות דברייה של אימי הגעתי לבית הספר באיחור אופנתי כרגיל.
נכנסתי לכיתה מבלי לדפוק וכמו כן מבלי להביט במורה, הולכת בחוצפה למקומי בסוף הכיתה.
"אני מבינה שזה יומך האחרון פה, אך לא אומר הדבר שאת צריכה להתנהג בגסות" שמעתי את דברייה של המורה.
פתאום כל הכיתה התחילה להתלחשש "מה?", "למה?", "לאן"? איתם שמעתי עוד כמה ריכילויות שלא היה לי את הכוח לענות לאותם הילדים שאמרו אותם.
נאנחתי וישבתי על הכיסא זורקת את התיק על הריצפה.
הסתכלתי על המושב של נועם, הוא הסתכל עלי.. מבטנו הצטלבו, לא הורדתי את עיניי.. לאחר כמה דקות שנראו כמו נצח המורה שאלה אותי שאלה כך שהייתי חייבת להסיט את עיניי מעינו המדהימות, עיניים שאני קלועה בהם ולא יכולה לצאת מהם, לא רוצה לצאת מהם..
המורה שאלה אותי איזה שהיא שאלה בחשבון," לא יודעת" אמרתי למרות שידעתי שהתשובה הייתה שמונה איקס אך היה לי יותר מידי על הראש באותו רגע.
"אליקה למנהלת" היא אמרה.
"אבל למה?" לא עשיתי כלום.
"בדיוק את לא עושה כלום" היא ענתה.
גיחכתי.."כולה לא עניתי על תשובה מפגרת שהתושבה עלייה היא שמונה איקס" אמרתי בזילזול.
"האלווי שאור היה המורה שלנו ולא את, את לא יודעת ללמד" אמרתי בקול רם ובהגדשה על שתי המילים האחרונות.
יצאתי מהכיתה בתריקת דלת.
הלכתי לכיוון חדר המנהלת, אך עצרתי את דרכי מול חדר המורים, ניכנסתי לראות אם אור בתוכו.
הוא ישב לו ליד שולחן קורא עיתון ושותה קפה.
ניגשתי אליו וישבתי על כיסא ליד אותו השולחן.
הוא הוריד את העיתון,והסתכל עליי.
הוא שם את העיתון על השולחן נגם מהקפה ושוב הסתכל עליי.
"אליקה, במה אני יכול לעזור לך?" שאל.
"כלום" עניתי לו וחיוך צץ על פניי.
"קרה משהו?" שאל.
"כאילו אתה לא יודע" עניתי.
"למה את מתכוונת?" שאל
לכל המורים פה יש פה ענקי אמרתי, וצחקתי.
"אליקה?" הוא שאל בחשש.
"כן?" שאלתי גם כן בחשש.
"כל הבעיות שלך הם מחוכמה" הוא אמר לפתע
גיחכתי, "האלווי".
לא רק.. אמרתי לאחר שתיקה קצרה והשפלתי את מבטי.
"דמעותיך תשמרי לאחד, ואל תבזבזי על מישהו כמו נועם" .
"מה?, מאיפה אתה יודע על נועם?" שאלתי מופתעת.
צילצול קטע את שיחתנו.
"תחשבי על מה שאמרתי" הוא אמר והלך, כנראה לשיעור.
אחרי שיעור החשבון, שלא כך-כך הייתי בו החלטתי להבריז גם מן השיעור השני. היסטוריה אם אני לא טועה..
שכבתי על הדשא מסתכלת על השמיים ושומעת מוזיקה.
הצילצול נישמע ברקע.. הילדים נעמדו סביבי, שואלים שאלות, אני רק נאנחת ועניתי"כן, לא, ככה, מה אכפת לך?! " לאחר כרבע שעה שנראה לפחות כשעתיים התייאשתי והלכתי לחדר האומנות , הייתי בטוחה ששם אמצא את ליזה, ושם מצאתי.
הייתי מקובלת ואם מלא "חברות"..
"חברות" שיצאתי לעשן איתן, לשתות איתן, לצאת איתן למעדונים, או לרכל איתן.. דברים כאלה.
מישל הייתה חברתי הכי טובה.. הייתה .. אך עכשיו היא אויבת .. וליזה הייתה כיומן..
איני טובה בלדבר.. אך אם ליזה זה היה שונה הייתי יכולה לדבר איתה שעות והיא הבינה אותי.
נכנסתי לחדר והיא ראתה אותי, היא הבינה שאני בצרה רק מלהסתכל עליי.
היא אמרה למורה שהיא צריכה ללכת, והלכה איתי לשירותים.
ישבנו על הריצפה.
דיברתי ודיברתי סיפרתי לה על הכל.. על נועם על מישל למרות שאת החלק הזה היא כנראה כבר ידעה כל העולם ואישתו ידעו את זה. החלטתי לספר לה על הכל, כל מה שהיה בראשי, כל מה שהציק לי, כל מה שעלה במוחי, סיפרתי לה..
היא חיבקה אותי והבטיחה שהכל יהיה בסדר.
שהיא תישמור איתי על קשר, לא היינו חברות טובות.. סיפרנו אחת לשניה על הבעיות שלנו, לא על עצמנו.. ניפגשנו שפכנו את כל הרועה בחיינו והלכנו, כל אחת לדרכה.
אפילו לא יצאנו לבלות, אפילו לא פעם אחת.
היא אמרה שבפנימיה, יהיו לי הרפתקאות חדשות, משהו שאני לא ישכח בחיים, היא עודדה אותי, כמו שעשתה תמיד.
חיבקתי אותה, "תודה" לחשתי לה.
"אין על מה" היא החזירה חיבוק וחייכה.
היא חזרה לחדר האומנות. " היא עוד תיהיה ציירת מפורסמת" חשבי לעצמי.
הלכתי לכיוון הספסלים האחורים של בית הספר, שלושה ספסלים מסכנים שבדרך כלל ריקים, מקום שיושבים בו אנשים אשר מתחמקים מי מישהו.
התקרבתי לשם, ושמעתי את קולו של נועם ואלכס, ילד מהשיכבה.
נועם:" אני לא יכול"
אלכס: "כן אתה כן, אתה יכול"
נועם:" אני אוהב אותה, אני לא יכול לשכוח ממנה, לראות אותה במצב כזה הורג אותי"
אלכס:"אין לך בררה" הוא אמר והלך, הוא לא ראה שאני עומדת שם והתנגש בי.
"נועם?" אמר כאילו בא לשאול אותו משהו.
"מה עוד?" שמעתי אותו אומר, הוא הסתובב וראה אותי.
ראיתי בעינהם שהם מפחדים ממשהו, כאילו מפחדים ממני.
"אתה עדיין אוהב אותי?" שאלתי אותו ועיניי נצצו מהדמעות שבאו לצאת.
חכי פה, הוא אמר כששם את שתי ידיו על כפתי.
הוא הסתכל על אלכס, והם הלכו לצד לדבר.
***
מה אתה הולך לומר לה עכשיו? שאל אלכס בתוקפנות .
"את האמת" אמר נועם והשפיל את מבטו.
אתה נורלי? שאל אלכס מופתע.. "הוא יהרוג אותה"
"לא"אמר נועם וראו שעיניו מתמלאות בשנאה, הוא יהרוג אותה רק אם נהיה ביחד.
"אז הוא יהרוג אותך" אמר אלכס ונאנח.
"מה אנחנו הולכים לעשות?" שאל אלכס .
"אני אוהב אותה" אמר נועם והשפיל את מבטו.
"אני יודע" ענה לו אלכס.
***
נועם ואלכס הפסיקו לדבר, אלכס הסתכל עליי והלך.
נועם נאנח והתקרב עליי.
הרגשתי כאילו כל שנייה אני הולכת למות, אך איך שהוא הצלתחתי להחזיק את עצמי.
הגענו למצב שאנו עומדים אחד מול השני ומסתכלים אחד לשני בעיניים.
נועם פתח את פייו..
מה נועם אמר לה?, האם הם יחזרו?, מי מאיים להרוג אותה אם הם יהיו ביחד?
בפרק הבא..
תגיבו! התגובות שלכם ממש חשובים לי....! אם יהיו הרבה תגובות אני יפרסם את הפרק הבא בעוד יומיים ואם לא.. יותר מאוחר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
