המחלה חזרה,
זו לא מחלה של גוף.
אבל היא כואבת יותר מכל רגל שבורה.
זה יותר מריקנות,
זה חלל מדמם, שיָבָש.
בדידות כזו...
דרך ללא מוצא.
רוצה שיתיחסו אליי, מפחדת להיות לבד.
מפחדת לחשוב.
אבל סובלת איתם,
עם כל אחד.
לא יכולה להיות בחברה.
זה כמו כאב שיניים,
מונוטוני ולא מרפה...
נאחז בריאה השמאלית וסותם אותה.
אני מייחלת לכאב אחר,
שיחסה את הכאב הזה.
אבל אני לא אמיצה דייה אפילו בשביל לחתוך ורידים...
מדמיינת את עצמי מתרסקת מתחת למכונית,
נהנית מדמיון תחושת ההתפרקות הגופנית, המכבידה.
אבל אני לא אמיצה דייה לעשות דבר.
האמנתי שתמיד יש מה לעשות,
לא מתאבדים.
אפשר למצוא מקום חדש, מסגרת חדשה, אנשים חדשים.
אתמול הבנתי אחרת,
הכרתי את הרגשת הזהו, האין ברירה.
ובכל זאת,
לא מתאבדים.
ולא חותכים ורידים.
אנחנו פשוט לא אמיצים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
