הסיפור הזה הוא על דממת הזעקת של נסיכה החיה בארמון מזכוכית. הנסיכה חייבת להיות זהירה, שמא תפגע במבנה היפיפה. כל תזוזה, צעקה או זעקה יערערו את שלמותו של ארמונה השברירי.
זהו ארמון של שקרים ותעתועים. היא רואה את הרוח- אך לא נוגעת בה, היא רואה את הציפורים- אך לא שומעת זמרתן, היא רואה את הדשא המלבב, מושיטה את ידה וכמעט נוגעת- אך הזכוכית מפרידה אותה מהחוץ.
הנסיכה המושלמת ברבי משתוקקת ללכלך את שמלתה המושלמת, אבל היא לא יכולה. היא הנסיכה ברבי המושלמת, וזה נהדר.
הנסיכה לעולם אינה לבד, יש לה רובוטים מפלסטיק הצוחקים כשהיא מספרת בדיחה ומתרגשים מכל סיפור. הם שם לצידה, ובגלל זה הכל בודד ועזוב.
הנסיכה המושלמת אינה בוכה לעולם, חייה נהדרים, מושלמים. אבל הכרית שלה רטובה, וחיוכה- בלתי נראה.
לנסיכה נמאס להיות ברבי, נמאס להיות מושלמת. אך היא מוכרחה להמשיך ולחייך. הנסיכה חייה בחלומה של כל ילדה. ובסיוט של כל אדם. האושר האמיתי נמצא קרוב, רק להושיט יד ולקחת, אך ידה אינה ארוכה דייה, וכוחה אינו מספיק על מנת לשבור את קירות הזכוכית.
זהו חלום להיות נסיכה מושלמת בארמון זכוכית עם רובוטי-פלסטיק כמשרתים בכל עת , לא כך?
אני מסתכלת על עצמי. עולמי מושלם, ויש לי כל שברצוני. אבל זהו כלא. ארמון תעתועים יפה ומושלם הבנוי מצביעות ושקרים, חלומות שטחיים ומסכות המסתירות את האמת המכוערת אולי. האמת הזו, הכאב והאמונה האמיתית בחלומות על אושר ולא עושר, היא שתביא ליופי אמיתי יותר מכל חלום על נסיכה ונסיך בארץ אגדות.
כולנו חלמנו להיות נסיכות, מושלמות. כולנו חולמים להיות מישהו טוב יותר מאיתנו, מישהו שנראה בר מזל יותר מאיתנו.
אבל החלום לא זהה למציאות, שום דבר לא מושלם, ושום יופי שהוא לא יקנה אושר, תמיד יחסר דבר מה, ותמיד הדשא של השכן יראה ירוק יותר.
סוף סוף הבנתי איך באמת אמורים לעשות הפניה S: אז הנה ההפניה לתחרות כתיבה נוצרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
