ובכן, אני מדברת על הענן.
הענן ההוא, שכל כמה זמן מחליט לנוח ממסעותיו בנקודה המדויקת מעל קודקודי.
הענן ההוא, הסוחף אותי לאותה מערבולת מוכרת וקבועה,
באותה הדרך, באותם הצעדים,
כל פעם מחדש.
הדרך מתחילה תמיד בצעד אחד, בצעד הראשון.
והצעד הראשון הוא תמיד תחושת אפסות האונים, שנמאס לי מהכל, ודי- כי באמת שאין בי כוח עוד.
נמאס ממה אתם שואלים? אני שואלת את אותה השאלה בדיוק.
והמוח מתחיל לעבוד, מנסה למצוא פיתרון. שהרי, חייב להיות פיתרון.
הפיתרון דוחף אותי לצעד הבא.
אני נמלאת כעס. כעס עצום ומנומק בכל הסיבות הקיימות למה אני צריכה לכעוס על האדם היקר לי מכל.
סיבות לא משכנעות כמובן. אבל הכעס קיים, מה כבר ניתן לעשות?
אני לא משתכנעת, אני לא מסוגלת להשליך את כל האחריות על אותו אחד אהוב.
אך הכעס קיים והוא שואף למעשים.
הכעס עובר למקומות אחרים-
אני רוצה לשבור, להרוס ולנפץ. עם כמה שיותר בלאגן, ורעש וזוועה.
להרוס את השלמות.
אבל לא השלמות הזו מפריעה לי.
אני רוצה לשבור ולשרוף. משהו שלי. משהו שהצלחתי, שהשגתי. לנפץ את השלמות שלי.
אבל גם זה לא מספיק.
אני רוצה לפגוע בעצמי. לפצוע.
בנאדם פצוע הוא בהחלט לא מושלם. איש לא מצפה ממנו להיות מושלם, אפילו לא הוא עצמו.
כן. זה בטוח הפתרון.
כעת, אפיסת הכוחות. ההתמוטטות.
בצעד הזה מרוקנים אותי משרירים, מנקזים את כל הכוחות .
הפרצוף נהיה רפוי, נפול, חסר הבעה,
כאילו שואף לזלוג מעל הגולגולת.
שום שריר לא פועל. לא שפתיים, לא עיניים.
נהיה מחניק. צפוף. בכל מקום. בחדר ובחוץ.
אין מספיק חמצן לכולם.
והמים, הם רוצים לברוח מהגוף דרך העיניים, לשטוף איתם את הרעל.
אבל אני נועלת אותם בפנים, בקנאיות אין קץ.
עד שזהו-
אני לבד ואפשר לתת דרור לדמעות.
ולבכות.
לבכות כל כך הרבה.
לבכות עד שלא נותרת בי טיפה, והעיניים לא יכולות להיות נפוחות יותר.
וכשנראה כי נגמר, להרים את הראש ולהאמין-מפה רק עולים.
אבל הגוף לא מאמין,
הוא ממשיך לבכות.
והכל איתו,
כולי זולגת.
ממשיכה להסחף עם ההוריקן, עד שבסוף-
זהו.
נגמר.
ממשיכים הלאה,
מחכים לענן הבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
