Brain Storming

המחלה חזרה,

זו לא מחלה של גוף.

אבל היא כואבת יותר מכל רגל שבורה.

זה יותר מריקנות,

זה חלל מדמם, שיָבָש.

בדידות כזו...

דרך ללא מוצא.

רוצה שיתיחסו אליי, מפחדת להיות לבד.

מפחדת לחשוב.

אבל סובלת איתם,

עם כל אחד.

לא יכולה להיות בחברה.

זה כמו כאב שיניים,

מונוטוני ולא מרפה...

נאחז בריאה השמאלית וסותם אותה.

אני מייחלת לכאב אחר,

שיחסה את הכאב הזה.

אבל אני לא אמיצה דייה אפילו בשביל לחתוך ורידים...

מדמיינת את עצמי מתרסקת מתחת למכונית,

נהנית מדמיון תחושת ההתפרקות הגופנית, המכבידה.

אבל אני לא אמיצה דייה לעשות דבר.

 האמנתי שתמיד יש מה לעשות,

לא מתאבדים.

אפשר למצוא מקום חדש, מסגרת חדשה, אנשים חדשים.

אתמול הבנתי אחרת,

הכרתי את הרגשת  הזהו, האין ברירה.

ובכל זאת,

לא מתאבדים.

ולא חותכים ורידים.

אנחנו פשוט לא אמיצים.

לפתע, הוא בכל מקום.

ברגע אחד אני מתחרטת על ההחלטות שלקחתי,

על המעשים שעשיתי.

מה היה אם היינו נשארים ביחד?

אבל יש סיבה למה עזבתי אותו.

יש סיבה למה אנחנו לא ביחד.

כידידים היינו מעולים,

אבל שום דבר מעבר...

הוא חמוד ומתוק, אבל הלב לא דופק.

אני לא כמוהה, אני לא יכולה להיות עם מישהו רק בגלל שלא נעים לי, רק בשביל לא להעליב.

אני לא יכולה להיות עם מישהו שאני לא מרגישה אליו מה שהוא מרגיש אליי.

וזו הסיבה שעזבתי אותו. וגם את השני.

וזו הסיבה שאני נרתעת מלהיות עם מישהו שאני לא באמת אוהבת.

וזו הסיבה שאני לא צריכה להתחרט על מה שעשיתי, יכולתי לעשות זאת אחרת, אבל בסופו של יום- התוצאה זהה.

כאילו מישהו תלש את לבי ממקומו.

תלש לבל ישוב.

הוא שם אותו לראווה,

שיצחקו.

פטאתית.

זה היה אמור להיגמר כבר.

משהו חסר,

ובמקומו- גוש דמעות,

דמעות חנוקות..

מתביישות.

זו הפעם השנייה שאני בוכה בגללו.

זו הפעם השניה שהלב נשבר בגללו.