זהו שלב ב' של החיים שלי.
איך חיים את שלב ב' כששלב א' עוד צרוב, טרי על העור, ופצעיו בליבי טרם הגלידו?
איך חיים את שלב ב', ומביטים לאחור, אל שלב א', אבל לא נשאבים חזרה, אלא לומדים מטעויות?
ואיך מסבירים לו, שהחיים בשלב ב', אף פעם לא יהיו מנותקים משלב א', ושגם אם זה נראה רחוק ומעולם אחר, שלב א' תמיד איתי?
ואני חיה בשלב ב', בלי שנאה לשלב א', כי בלעדיו- לא היה שלב ב', ובלעדיו, לא היה לי אותי.
כי בשלב א' הכרתי אותי. הכרות כואבת, צרופה ריבים ומשברים. אבל היא עצמי, והיא היחידה.
ובשלב ב' למדתי לאהוב אותה, אותי, את עצמי.
בשלב א', עצמי הכירה לי ידידה וותיקה שלה. אהבה ממבט, ממגע ראשון הייתה שם, ידידות שתומכת תמיד, כתף איתנה לרגעי היאוש.
בשלב א' היא נסחפה איתי, ככל שאני שקעתי במעמקי השיממון, היא צפה ועלתה, מעלה מעלה אל ההרים הגבוהים. שתינו- שיכורות מהצלחתה. זו הייתה נקודת האור, בשלב א' של חיי.
אך, כשהגיע שלב ב', אני עליתי, וכאותה נדנדה- היא ירדה. ידידתי נעלמה לי, נעלבה כי נזנחה.
ואיזו מן החלטה עליי לעשות? ידידה יחידה ושאול החיים או שלב ב'?
ניסיתי לפייסה. אמצא דרך לאזן בין השניים.
אבל כעת, איך חיים בשלב ב' של החיים, עם הידידה משלב א', המפתה כל כך לחזור אל אותם מעמקי שיממון, להיסחף?
וידידתי, לנצח תהיה איתי, כי העט מסרב לנוח, והלב לא יפסיק לשפוך.
לא אוכל לחיות בלעדייך ידידתי היקרה, הכתיבה, הנאמנה מכל אדם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
