עבר שבוע מאז הפעם האחרונה שדיברנו. הכי גרוע זה שדיברנו על כל המוזיקה שאני אוהבת, אז עכשיו כל שיר מזכיר לי אותו. אבל צעד ועוד צעד, אני מתרחקת מהנוכחות שלו. אני ביולוגית הרי ויודעת איך עובד זכרון, איך מתחזקות סינפסות במח. אבל יש כמה תאים שמוקדשים כולם לזיהוי הפנים שלך, התאים שלך במח שלי. אני חושבת על מה יהיה אם ניפגש. מצד אחד אני פגועה מזה שאתה לא כותב לי, הייתי רוצה שתתגעגע, ואולי האשמה הזו תגרום לי להתעלם. בתוך תוכי אפילו שסיימתי את זה, קיוויתי שהמרחק יגרום לך להתגעגע. מצד שני אני אראה אותך ואתה בטח תחייך, הו גאד אני לא אעמוד בזה. זה כבר קרה שלא דיברנו כמה ימים ואז ראיתי אותו בבר. הוא קם אלי וחייך. אני הייתי בדייט, ולא עמדתי בזה ואמרתי לדייט שאני חוזרת הביתה, אבל חזרתי לבר אליו.

ככה הולכים אנשים שחולמים, הראש בעננים, וכל צעד מקרב אותי למעלה. מדמיינת את עצמי מסתכלת לשמיים, וכמו טיל טסה לשמיים, מתרחקת מכדור הארץ ומתקרב לעולם שלי, עולם בו יש אהבה ורגשות ומוזיקה וכולם נחמדים אחד לשני.

לא היה לי אכפת שהתנהגת אלי לא כמו שמגיע אלי, שאלת אותי פעם אם זה לא מפריע לי שאתה לא מדבר איתי כמה ימים, אני רציתי שיהיה לך טוב איתי גם אם זה אומר שיהיה לי פחות ממך, אני לא מפחדת לתת לאנשים את הבנפיט אוף דה דאוט שהכוונה שלהם היא מורכבת יותר מ"אין לי כח אליה". 

אבל טעיתי.

לפחות למדתי שיעור חשוב, שיעור שת'ום יורק כבר ניסה להגיד לי בשיר ingenue ואני לא שמתי לב שלמדתי אותו כבר, טיפשים נותנים לאנשים להכנס ללב, 

שוטים ממהרים פנימה,

ואני טעיתי את כל מה שאמרת.