אחרי כמה דקות של חוסר הכרה, התעוררתי, אך עדיין חשתי מסוחררת. כל הצוות החינוכי היה סביבי.
"הנה, היא מתעוררת.", אמרה גב' לוקט.
"איפה אני?", שאלתי בשקט. לא יכולתי להגביר את הקול, הרגשתי חלשה. זה בטח בגלל ההריון.
"את בחדר האחות.", ענתה האחות של בית הספר.
"מה קרה לי?", שאלתי בחוסר הבנה.
"התעלפת. אנו צריכות לחכות כמה ימים עד שהתוצאות של הבדיקה יחזרו.", אמרה האחות. הבטתי בה בהלם.
"בדיקה?! עשיתם עליי ניסויים בזמן שהייתי מחוסרת הכרה?!", שאלתי בשוק.
"גברת גארד, הירגעי בבקשה, את תזיקי לתינוק שלך. עשינו בדיקת דם שגרתית כדי לבדוק מה גרם להתעלפות הפתאומית שלך.", היא אמרה בזמן שהקלידה במחשב שלה. לפתע, נשמעה צעקה, תלמידה נפלה במדרגות. האחות יצאה מחדרה ורצה אל המקום, ואני העפתי מבט במה שהיא מקלידה, וראיתי שהיא נכנסה לאתר של מקום שבו עושים הפלות.
"שלום. תלמידה בבית הספר הקהילתי שבעיר ג'רוני נכנסה להריון, ואני מעוניינת לשלוח אותה לבצע הפלה. היא מתנגדת לדבר הזה בעקשנות, ואני מנסה לשכנע אותה שזה לטובתה. היום, אותה התלמידה התעלפה, ולפי בדיקת דם מהירה, גיליתי שהעובר שלה גוסס. אני מקווה שזה בסדר לבצע הפלה לפני שהעובר מת באופן טבעי, זה הרבה פחות טרגי והרבה פחות מצער, ונערות רבות בגילה עושות זאת. על החתום, גב' פרייסבל, אחות בית הספר הקהילתי בג'רוני."
הייתי המומה. החזקתי את הבטן חזק והזלתי דמעה.
"התינוק שלי לא גוסס... הבדיקה משקרת, לא כל הבדיקות נכונות. אתה לא הולך למות לי, אני לא רוצה שתמות, אני לא אסלח לעצמי לעולם.", אמרתי לעצמי. האחות נכנסה חזרה לחדר, וראתה אותי בוכה.
"קראת את המכתב?", היא שאלה.
"לא. אני סתם יושבת ובוכה בשל העובדה שאני הולכת לאבד את התינוק שלי. ברור שקראתי! או שאני עושה הפלה, ואני רוצחת אותו, או שאני נותנת לו למות ברחם, ואני לא סולחת לעצמי לעולם. זאת הבחירה הקשה ביותר שיש.", עניתי.
"לא לדאוג. זה שהוא גוסס, זה לא אומר שאי אפשר להציל אותו. למזלך, נתקלתי פעמים רבות בבעיה הזו בעבר, ויש לי כדורים מיוחדים לחיזוק העובר. תיקחי שני כדורים ביום, אחד בבוקר, אחרי צחצוח שיניים, והשני, לפני השינה.", אמרה האחות והביאה לי קופסת פלסטיק קטנה עם הכדורים.
"תודה.", אמרתי. הרגשתי כה מאושרת, אפשר להציל את היקר שלי.
"רואים שאת לא רוצה לעשות הפלה, ההריון הזה הוא פרק נורא חשוב בחייך."
"כן, אני נורא שמחה שאני הולכת ללדת תינוק. זה אחד הדברים הכי מאושרים שאי פעם יקרו לי."
"טוב, עלייך להשתחרר מבית הספר לשלושת הימים הקרובים, עלייך לנוח ולשכוח מכל הדברים הרעים, להירגע.", אמרה האחות וכתבה פתק שחרור. היא הביאה לי אותו ואני לקחתי את התיק והלכתי הביתה.
ברגע שיצאתי מחדר האחות, רובי באה לקראתי. היא נראתה כאילו היא באה לחבק אותי, אבל היא סטרה לי.
"למה עשית את זה?!", שאלתי בכעס.
"רק כדי להודיע שממחר, כולם עושים עלייך חרם. את לא באמת בהריון, את רק רוצה תשומת לב. אין לך מה לחפש פה יותר, ודניאל יחזור אליי וישכח ממופקרת שכמוך.", היא אמרה וחייכה חיוך שטני.
"את טיפשה! את יכולה לשאול את האחות, אני בהריון!", אמרתי לה.
"אם את בהריון, למה את לא עושה הפלה? זה ייפגע בך, ובציונים שלך אם לא תעשי הפלה.", אמרה רובי בחשדנות.
"הפלה זה רצח. אולי אין חוק נגד זה, אבל אני הורגת את העובר, אני מונעת ממנו לחיות, אני שוללת את הזכויות שלו.", אמרתי והלכתי. רובי רצה אחרי, דחפה אותי ונפלתי על הבטן.
"את משוגעת?!", צעקתי. התחלתי לבכות ורובי חייכה.
"אולי כן, ואולי לא. אני לא רוצה שהצאצאים של דניאל יהיו ממך, אני רוצה שהם יהיו ממני. לא מגיע לגבר המתוק והתמים הזה מופקרת ופרוצה עם בגדים של מחוסרת דיור.", היא אמרה וצחקקה.
הרגשתי חלשה, לא יכולתי לקום. הרגשתי ריקנות פתאומית, כאילו משהו חסר. ידעתי שכל נפילה מסוכנת, ודחיפה שמובילה לנפילה זה מסוכן אף יותר.
חששתי. לא רציתי שהתינוק שלי יזחל על חבל דק בין חיים ומוות. פחדתי, אני לא אשקר, זה הדבר הכי נוראי שיכול לקרות למערה או אישה בהריון שכל כך מצפה לתינוק.
===============================
אני מצטערת שלא כתבתי הרבה זמן,
חזרתי ללימודים שזה אומר עומס, עומס, עומס, עומס ויש לי אולי חצי שעה פנויה. ופרק אחד לוקח לי משו' כמו שעה לכתוב.
אני נורא מצטערת. אני אשתדל לכתוב בשישבת, ישלי שעתיים-שלוש פנויות. ^^
מקווה שאהבתם את הפרק. 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
