אחרי כמה דקות ארוכות ששכבתי על הרצפה בלי יכולת לקום ולהיעמד, פתאום אמא שלי באה. היא ראתה אותי על הרצפה ורצה אליי.
"סול! סול! את בסדר? מה קרה? למה את על הרצפה?", שאלה אמא שלי בדאגה.
"זאת רובי, היא אשמה בכל. היא דחפה אותי מתוך רצון שאפיל את התינוק שלי. היא גורמת לכולם לעשות עליי חרם."
"אני אתפוס אותה בשערות, ואני אערוף לה את הראש, אני אגרום לה להתחרט על היום שבו היא נולדה! באיזו זכות היא פוגעת בך ומנדה אותך מהחברה?!" היא אמרה בכעס. אמא שלי עזרה לי לקום, והלכנו לחדרה של גב' לוקט. דפקנו בדלת.
"יבוא.", אמרה גב' לוקט. אמא שלי פתחה את הדלת ונכנסנו.
"שלום, גב' לוקט.", אמרה אמא שלי.
"שלום, גברת גארד."
"תראי, הבת שלי נמצאת ביריבות עם רובי אנג'יסון, ורובי פוגעת בה, מרביצה לה, מנסה לגרום לתינוק של הבת שלי למות והחמור ביותר, היא מנדה אותה מחברה בשל ההריון."
"רובי? אנג'יסון? היא השתנתה כל כך, בשנה שעברה, היא הייתה נערה למופת, תלמידה מוכשרת, כישורים חברתיים מוצלחים, מעולם לא היו בעיות איתה."
"אולי לאיש לא היה אומץ לבוא ולספר לך איזו אכזרית היא."
"אני אקרא לה מחר ואדבר איתה."
"מחר סול לא תגיע לבית הספר, ובכלל, לא תגיע בשלושת הימים הבאים, האחות שחררה אותה.", אמרה אמא שלי והושיטה את הפתק של האחות.
"אני אקרא לה עכשיו." אמרה גב' לוקט ויצאה מהחדר. אחרי כמה דקות, היא חזרה לחדר עם רובי.
"למה קראת לי, גב' לוקט?", שאלה רובי בתמימות.
"תעני לי בכנות, בבקשה.", ביקשה גב' לוקט.
"כן, גב' לוקט."
"האם אי פעם הרבצת לסול?", שאלה גב' לוקט. עיניה של רובי נפערו והיא החלה לגמגם מעט.
"כ... לא."
"האם את רוצה לעשות חרם חברתי על סול?", שוב גב' לוקט. רובי ניסתה למצוא תירוצים ולשקר, להגיד שאני אשמה בכול.
"א... א... אני?! ח... חרם? לא!", ענתה רובי בגמגום.
"בסדר, רובי. חיזרי לכיתתך.", אמרה גברת לוקט ושחררה את רובי בחזרה לכיתתה.
"גב' לוקט, מי אשמה?", שאלה אמא שלי.
"הגמגום של רובי והפנים הלחוצות אומרות הכל. תודה על הדיווח וכל הכבוד שאזרתן אומץ.", אמרה גב' לוקט. אני ואמא שלי יצאנו מהחדר, ורובי עמדה שם עם פנים זועמות ועינייה מבשרות נקמה.
"סול. את תצטערי על זה.", היא אמרה.
"אצטער על מה? על שאמרתי את האמת ושאת מאמללת אותי ומנסה לרצוח את התינוק שלי?!", שאלתי בכעס.
"כן. את מלשנית, את לא יכולה לנצח במלחמות בלי אמצעים לא קונבנציונליים.", אמרה רובי.
"חכי רגע! מי את, שתדברי כך אל הבת שלי?!", התערבה אמא שלי בכעס.
"האויבת הכי גדולה שלה והסיוט הכי נוראי שלה."
"אם את רוצה לפגוע בה, עלייך לפגוע בי קודם."
"אני מצטערת, אני לא מכה זקנות."
"זקנות?! אני אראה לך מה זה זקנה, חצופה."
"מה תעשי לי? תגידי לכל התלמידים לעשות עליי חרם?", אמרה רובי וצחקה בקולי קולות.
יום אחר כך, רובי הגיעה לבית הספר, וראתה שאיש לא מדבר איתה. היא ניגשה אל אחת החברות שלה ושאלה:
"מימי, את לא אמרת לי שלום! את ממש מגעילה!"
אבל אותה מימי לא הקשיבה לה, היא התעלמה מרובי, והלכה לדבר עם רוני.
"רוני, באמת שלא נעים לי לעשת חרם על החברה הכי טובה שלי."
"אבל, מימי, היא ניסתה להרוג תינוק, היא ניסתה להחרים מישהי בגלל שנכנסה להריון לא רצוי. זה נראה לך בסדר?"
"כמובן שלא, אבל... היא עדיין החברה הכי טובה שלי. למרות שלא הייתי סולחת לה לעולם אם היא הייתה עושה לי או לאחת החברות שלי דבר כזה. את צודקת, עלינו לגרום לה להבין איך סול מרגישה."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
