רובי הביטה במימי בהלם. התכנית שלי הצליחה, איש לא הבחין בקיומה של רובי.
"תקשיבו לי, אם אתם נכנעים לאומללות המזוייפת של סול, אתם תתחרטו על זה!", היא צעקה בכעס.
רוני עברה ליד רובי ולא הסתכלה עליה אפילו, אף אחד לא הסתכל עליה. היא לא הייתה קיימת.
בנתיים, אני הייתי במיטתי, התפללתי שהתינוק שלי בסדר, שהכל הולך כשורה ושהוא בחיים, ופתאום האחות התקשרה אליי.
"הלו?"
"שלום, אני מדברת עם סול גארד?"
"כן."
"סול! מה שלומך? איך את מרגישה? זאת אחות בית הספר. התקשרתי כדי לשאול מה שלומך."
"הו, האחות, אני בסדר גמור. אני לא מרגישה אבל את התזוזות של העובר."
"את רק בחודש השני, את לא אמורה להרגיש."
"באמת? אני כל כך פראנואידית, אני מפחדת שהוא מת ברחם שלי."
"עלייך להיבדק. תלכי לקופת חולים, תקבעי תור לאולטרה סאונד. זה דבר די חדיש, את יכולה לראות את התינוק שלך כל עוד הוא ברחם! זה פשוט מדהים... ההמצאות של ימינו."
"קבעתי תור להיום אחרי הצהריים. אבל אני לחוצה."
"אל תילחצי, מתוקה, הכל יהיה בסדר. ניסים קורים מדי פעם. את בת אדם מיוחדת מאוד, את לא רגילה, אני מרגישה זאת באנרגיות שלך."
"תודה רבה."
"טוב, אני יכולה להיות רגועה כעת, אני יודעת שאת בסדר. אתקשר אלייך שוב מחר, באותה השעה. להתראות."
"להתראות." אמרתי וניתקתי.
קמתי מהמיטה, התלבשתי והתכוננתי. הערתי את אמא שלי, וחיכיתי שהיא תתכונן. לאחר דקות ספורות, היינו מוכנות ללכת לרופאה שתבדוק את העובר שלי. הגענו לאחר דקות קצרות של הליכה. בדיוק קראו בשמי, ונכנסתי עם אמי.
"את סול גארד?", שאלה הרופאה.
"כן.", עניתי בהיסוס.
"אל תהססי ואל תילחצי, הכל יהיה בסדר. שמעתי מאחות בית הספר הקהילתי על המקרה שלך, הזדעזעתי, אך אין כאן מקום לדאגה. ניסים קורים מפעם לפעם.", אמרה הרופאה בחיוך.
הדברים שלה מעט הרגיעו אותי. הרופאה מרחה על הבטן שלי נוזל סמיך, וחיברה צג חדשני לחשמל, והעבירה דבר ארוך מעט על כל רחבי הבטן שלי. ראיתי דמות דמויית תינוק בשחור-לבן.
"זה התינוק שלי?", שאלתי.
"תינוקת. היא בריאה ושלמה, הפלא ופלא. נפלת כל כך הרבה, הכו אותך, עברת הרבה דברים מאז שנכנסת להריון, אבל היא עדיין כאן. נראה שהמלאכים למעלה לא רוצים לקבל את התינוקת כל כל מהר, או שהם פשוט אוהבים אותך.", אמרה האחות.
"אני לא מאמינה. התינוקת הזו, היא הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי!", אמרתי בקול רם ובשמחה.
"קצב פעימות הלב שלה נראה מהיר, אך הוא ממש סביר אצל עוברים. בואי לבדיקה בעוד חודשיים. אל תשכחי.", אמרה האחות וניתקה את המכשיר. היא הביאה לי מגבת כדי שאנקה את הנוזל. לאחר שניקיתי את הנוזל, אני ואמא שלי הלכנו.
"את רואה? ניסים קורים.", אמרה אמא שלי וחייכה. "כל ההריון הזה, הוא נס אחד ענקי!", אמרתי.
עברו חודשיים מאז. הייתה לי כבר בטן די גדולה, והתחלתי להרגיש בתזוזות של התינוקת שלי. אלה היו ארבעת החודשים המאושרים בחיי. הכל הסתדר לי, הלימודים, חיי משפחה, אני ורוני נהיינו חברות ממש טובות. רק דבר אחד לא הסתדר לי, דניאל לא מסתכל עליי כבר. יכול להיות שרובי הסיטה אותו נגדי וגרמה לו להפסיק לאהוב אותי. זה היה עוד יום רביעי טיפוסי. אזרתי אומץ וניגשתי אל דניאל.
"אתה.", קראתי לו.
"מה את רוצה?", הוא שאל אותי בזלזול.
"הסברים."
"הסברים למה?"
"מאז שהיה את החרם על רובי, את לא מסתכל עליי, אתה לא מדבר איתי, אני לא קיימת בשבילך! ואתה עוד האבא של התינוקת המקסימה שנמצאת ברחם שלי."
"ומה את רוצה שאעשה? אני יודע שאת לא רוצה שאגדל את התינוקת הזו, מה הטעם להסתיר את זה?"
"אבל זה לא אותו דבר כבר! קרו דברים מאז, אני הבנתי דברים."
"כמו מה?" "שאני אוהבת אותך."
"ובכן, אני לא אוהב אותך, ומה שעשית לרובי, החרם הזה, היה הדבר הכי מגעיל ומזעזע שבן אדם יכול לעשות. אני אוהב את רובי, ואני מתחרט על שניגשתי אלייך ביום הראשון ללימודים.", אמר דניאל בכעס והלך. נותרתי המומה לגמרי. רובי באמת הסיטה אותו נגדי. הלב שלי פשוט נשבר.
========================================
עיצוב חדש D: תגיבו עליו, בחרתי תמונה של נערה אומללה כזאתי, שיתאים לסיפור. ^^
תגיבו עליו ועל הפרק *-*
תודה לויולט חתימות על זאתי ~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
