Butterflies P&S

עוד ארבעה חודשים חלפו להם במהרה.
הכל התנהל באופן שגרתי- כל חודשיים הייתה לי בדיקת אולטרה סאונד, ניסיתי לגרום לדניאל לדבר איתי, כל יום נוצר ריב חדש עם רובי, ורוני נשארה החברה הכי טובה שלי.
זה היה יום שישי, יום קצר. כל התלמידים, כולל אותי, בהו בשעון וחיכו שהמחוג יגיע לשתיים עשרה ויהיה צלצול. ובכן, זה קרה. הפעמון צלצל וכל התלמידים רצו הביתה, תרתי משמע.

"גב' גארד, תוכלי להישאר לשיחה קצרה?", שאלה אותי גב' לוקט.
"כן, גב' לוקט."
"יופי. תקשיבי, את כבר בחודש שמיני, אם אינני טועה. את אמורה ללדת בקרוב. הבעיה היא, שאת תלדי בתקופת המבחנים המכריעה, וזה עלול להשפיע על הציון הסופי שלך. הייתי ממליצה לך לזרז את הלידה כדי שלא תפספסי את המבחנים ותצטרכי להיבחן במועדי ב', הידועים כקשים יותר מהמבחנים עצמם.", הציעה גב' לוקט. שקעתי במחשבה רבה, לא ידעתי מה לעשות. הציונים נורא חשובים לי, אבל גם התינוקת חשובה לי.
"גב' לוקט, אני מבולבלת. הגורל מכה בפניי, אמרו לי שלידה מוקדמת עלולה לסכן את התינוק, אבל הציונים כל כך חשובים לי. אני לא יודעת מה לעשות."
"את בטוחה שזה הכל? את בטוחה שזאת הבעיה היחידה כעת?"
"לא. דניאל הוא בן אדם אכזרי, הוא משחק בי. בתחילת השנה הוא אמר שהוא אוהב אותי, כפי שידוע לך, שכבנו, היינו זוג באופן רשמי. אבל רובי הזאת, היא כל כך בלתי נסבלת! אני מקווה שתדרוס אותה רכבת מהירה. היא גרמה לו להיפרד ממני ולהפסיק לדבר איתי. לפני ארבעה חודשים, הוא השפיל אותי ואמר שהוא לא אוהב אותי, הוא אמר שהוא מתחרט שניגש אליי ביום הראשון של הלימודים, שהוא אוהב את רובי המגעילה. אני שונאת אותה כל כך. אני מתעבת אותה, אני לא מבינה איך הוא אוהב אותה."
"למען האמת... אסור לי לגלות את זה, אבל בגלל שזה כל כך חשוב לך, אגלה לך. לפני חודש, בערך, הזמנתי את דניאל לשיחה עלייך. הוא ניצל את העובדה שהשיחה נשארת בין ארבעת הקירות הללו, וסיפר לי שרובי מכריחה אותו. היא סוחטת אותו ומשפילה אותו כשאת לא בסביבה. היא עושה הכל כדי לגרום לך לסבול. הוא אמר שהיא מתעבת אותך. הוא גם סיפר לי שהוא היה כל כך מאושר כשסיפרת לו שהוא האב של התינוקת. הוא אוהב אותך, אבל אסור לך לדעת את זה. עלייך להתנהג כאילו את נואשת אליו, שאת מתגעגעת לחיבוקים החמים ולנשיקות העדינות שלו."
"ברור שאמשיך בהתנהגות. אבל... איך את יודעת את ההרגשה של החיבוקים החמימים והנשיקות העדינות?"
"אני רק מדגימה."
"גב' לוקט, אני כל כך מאושרת כעת, והכל תודות לך. את החזרת את התשוקה שלי לחיים. איך אוכל להודות לך?"
"את לא צריכה להודות לי. אני עושה מה שנראה לי לנכון לעשות."
"תודה רבה.", אמרתי והלכתי הביתה.
כולם בהו בי. אני לא מאשימה אותם, אני נערה צעירה עם בטן ענקית עם תינוקת מדהימה בתוכה. הלכתי עם חיוך מטומטם על הפרצוף, וראיתי את דניאל מרחוק. הוא הסתובב וראה אותי. הגברתי את קצב ההליכה, רציתי להיתקל בו בכוונה. לפתע, הוא נעצר.
"את חושבת שאת יכולה להיתקל בי?", שאל דניאל וגיחך.
"מה? אתה כזה..."
"מאוהב בך."
"אבל רובי... טוב, שתיחנק, שתידרס, שתמות, אני שונאת אותה."
"אני מצטער על הכל. רובי הכריחה אותי. היא סוחטת אותי ומאיימת עליי. אם לא אציג את עצמי כחבר המאוהב שלה, היא תמציא עליי שמועה נוראית שאני, כביכול, אנסתי אותך וגרמתי לך להיכנס להריון."

"היא נוראית."
"אני יודע. אבל היא לא פה כרגע, ואנחנו נמצאים ברחוב די שומם."

"ומה אתה מנסה לרמוז לי, דניאל?"
"תראי, אני לא רומז. אם יש לי דבר מה לומר, אני אומר אותו, אני לא מסתיר דבר."
"אני מבינה."
"עלייך להתנהג כאילו אנחנו לא מדברים, כאילו השיחה הזאת מעולם לא התרחשה, אחרת את יודעת מה יקרה. אני אוהב אותך, יפה.", אמר דניאל. הוא נישק אותי והלך לדרכו. אני המשכתי בדרכי שלי, ורובי עצרה אותי לפתע.
"אז מה, גברת מעוברת, את חושבת שתנסי לפתות את דניאל שלי, שוב?"
"על מה את מדברת?"
"אני מדברת על זה שבארבעת החודשים האחרונים את רודפת אחריו נואשות כמו אריה רעב שרודף אחרי קבוצת איילות מהירות. את לא תשיגי אותו, הוא שלי. וכדאי לך להרפות ממנו, כי אם את תמשיכי כך, אני אדאג שכולם יחשבו שדניאל הוא לא האב של התינוק, שאת פרוצה אמיתית, שאת קופצת ממיטה למיטה ושאת פשוט הפלת את האחראיות על דניאל."
"את איומה."
"תודה רבה, כל כך כיף לקבל מחמאות בשעת צהריים חמימה שכזו."

"אולי תתפוגגי?!"
"אולי לא? לפי המצב שלך, עדיף שאת תתפוגגי מהעיר הזאת, ואני אדאג שאת תתפוגגי מהזיכרון של דניאל."
"טוב, אני לא ארד לרמה שלך. את איומה, את אכזרית ואת מכשפה. אני פשוט אלך ואתעלם ממך. אני לא כמוך, אני בת אדם טובה, ואנשים אוהבים אותי, ולא נמצאים איתי כי אני סוחטת ומאמללת אותם בסתר."
"לפי איך שזה נראה, רוני נמצאת איתך כי לא נעים לה לנטוש נערה מעוברת."
"תשתקי. רוני היא חברה אמיתית, לא כמוך. אני הולכת, אני לא רוצה להרוג את התינוקת שלי."
"אל תדאגי, אני אדאג לכך."
"אני הולכת. ואל תדאגי, אם את תעשי לי משהו, את תושפלי קשות.", אמרתי והלכתי. לפתע, התחלתי להרגיש כאבים חזקים בבטן. התיישבתי על ספסל כדי לנוח, ולאחר כמה דקות, ירדו לי המים. הייתי בטוחה כעת, אני יולדת.
"אני יולדת!", צעקתי. אבל כמו שניאל אמר, זהו רחוב שומם וזוהי שעת צהריים, כולם נחים כעת.
"אני יולדת! תעזרו לי!", צעקתי שנית.
"חכי, אני באה!", נשמעה קריאה מרחוק. ראיתי באופק נערה רצה. לאחר כמה שניות, ראיתי בבירור את הנערה. זאת הייתה רובי.
"רובי, תתרחקי ממני!", צעקתי בכעס.
"חכי, בואי נשים את חילוקי הדעות בינינו בצד, את יולדת."
"תלכי ממני, את תהרגי את התינוקת שלי!"
"אני יודעת שאת שונאת אותי, אבל כמו שאמרתי, בואי נתעלם מזה, רק עכשיו. גם אם אני שונאת אותך, זה לא הזמן כעת לריב. תנשמי."
"אני שונאת אותך יותר מדיי מכדי להרשות לך להתקרב אל התינוק שלי."
רובי התחילה לרוץ בפתאומיות, ולא ידעתי בדיוק לאן, אבל זה לא עניין אותי כל כך. התרכזתי בצירים ובנשימות.
אחרי כמה דקות, היא חזרה, אבל היא לא חזרה לבד. היא הביאה את אמא שלה, כנראה כדי לעזור לי ללדת.
"סול, תנשמי. תירגעי.", אמרה לי רובי.
"הצירים שלך קבועים או שבאים והולכים מתי שהם רוצים?", שאלה אותי אמה של רובי.
"הם... באים כל... שלוש דקות.", אמרתי ונשמתי.
"תקשיבי, ילדונת, זה המבחן הגדול של החיים. או שאת יולדת בהצלחה והכל טוב ויפה, או שהיא מתה לך ואז הכל מכוער ועגום. תחליטי!", אמרה רובי.
"טוב! אל תצעקי... עליי. אני מתחילה לדחוף.", אמרתי והתחלתי בדחיפות.
אחרי זמן רב של דחיפות, הראש של התינוקת יצא ואמה של רובי משכה אותה החוצה. היא שלפה מספריים רפואיים וגזרה את חבל הטבור וכיסתה את התינוקת שלי בשמיכה.
"קחי, סול. זאת התינוקת שלך, והיא כל כך יפה.", אמרה לי אמה של רובי והושיטה לי את התינוקת שלי.
"היא כל כך יפה. אני לא מאמינה שהיא שלי. אני אקרא לה... אלה. היא מתנה מהאל, ולכן היא כמו אלה.", הכרזתי. החזקתי את אלה חזק, חיבקתי אותה ונישקתי אותה.
אחר כך, אני, רובי ואמה של רובי ניגשנו אל בית החולים הקרוב וביליתי שם שבוע.