בשבוע שבו ביליתי בבית החולים קרו כל כך הרבה דברים.
ביום הראשון, שעתיים לאחר הלידה, הייתי כבר בבית החולים וכל האנשים הקרובים אליי ודניאל שמעו על הלידה המוקדמת שלי.
דניאל דפק על הדלת ונכנס.
"סול. איפה היא?", הוא שאל מאושר.
"היא נמצאת בחדר התינוקות, צריך לחפש אותה. כרגע, קשה לי לקום, אבל אם תעזור לי, אני אוכל לחפש אותה.", אמרתי.
"ואיך קוראים לה?"
"אלה. עם דגש בסוף."
"בואי, נלך לחפש אותה.", אמר דניאל ועזר לי לקום.
הלכנו לחדר התינוקות והתחלנו בחיפוש. מצאנו אותה בשורה השנייה, כשבכל שורה יש עשרה ערסלים.
הבטתי בה, וליטפתי את ראשה.
"אלה. היא כל כך יפה, היא כל כך דומה לך. אני לא מאמין שלקחתי חלק ביצירת הדבר היפהפה הזה."
"גם אני לא, אבל... הנה היא, בריאה, שלמה, יפהפה. אני שמחה שזה קרה.", אמרתי. דניאל הוציא שקית קטנה מהכיס שלו. "תקשיבי, אני לא רוצה להיות האבא שלה. לא כזה. תפתחי את השקית ותראי למה.", אמר דניאל והושיט לי את השקית. בתוך השקית הייתה כפית כסופה, מזרק ונייר. פתחתי את הנייר וגיליתי, להפתעתי, הרואין. "תגיד לי, אתה משוגע?!", צעקתי בכעס.
"אני לא רוצה להתקרב אליה, תעזרי לי להיגמל.", היא ביקש.
"אתה פשוט מטומטם. תלך מפה. אל תתקרב לאלה בחיים! בחיים! אני שונאת אותך! תלך מפה, חתיכת משוגע טיפש! תלך, ואל תחזור.", ציויתי בכעס. התחלתי לתת לו אגרופים, סטרתי לו המון פעמים, ולבסוף הלך.
התיישבתי על הרצפה, על יד הערסל של אלה ובכיתי. האחיות הביטו בי כאילו אני משוגעת. ערכת ההרואין שלו הייתה ביד שלי, והרמתי אותה כדי להראות לכל האחיות. אחות אחת ניגשה אליי ואמרה,
"תרחיקי את זה, ותפסיקי עם הזבל הזה."
"לא. זה החבר שלי. זה שהיה כאן לפני דקה. הוא משתמש בחרא הזה, הוא מזריק והורג את עצמו. לכן צעקתי, קיללתי והרבצתי. נראה לך שהייתי משתמשת בזה? יש לי בת! ואני? אני רק בת שבע-עשרה, אני לא רוצה למות.", הסברתי.
האחות חיבקה אותי, היה חיבוק אמהי כזה. כמו של אמא שלי.
"סול, עלייך לשכוח מהבחור ולמצוא אחד שבאמת תוכלי לסמוך עליו שיהיה דוגמה טובה לבת שלך, ושבאמת יאהב אותך. אני סומכת עלייך.", אמרה אותה אחות והלכה. הרגשתי מוזר, משהו בפנים שלה היה מוכר לי.
"סלחי לי, אחות.", קראתי.
"כן?", היא הסתובבה.
"רק רציתי לשאול אותך... מה השם שלך?", שאלתי.
היא התקרבה אליי והוציאה תג מתוך המעיל. השם שהיה על התג לא היה אותו שם המוצג על התג שעל החלוק הלבן שלה.
"רוזה רוזנבאום. סבתא שלך, ילדונת.", היא אמרה.
"את לא סבתא שלי. סבתא שלי נטשה את אמי בפתח מלון מוזנח. אולי השם שהיה על המכתב שהיה ליד אמי הוא אותו שם, אבל את לא נראית כמו אחת שתנטוש את בתה בפתח מלון מוזנח ונטוש.", אמרתי. חשבתי שהיא משוגעת.
"אני מתחרטת על כך."
"תשתקי. אל תעשי צחוק מהסיפור הקשה של אמי. רוזה רוזנבאום לא הייתה מתחרטת, היא אישה אכזרית, היא אם גרועה ביותר, ואני מתעבת אותה. את נחמדה מדיי מכדי להיות אישה אכזרית שכזו."
"סול, אני השתנתי. תדעי לך שדיאן פגשה אותי. אני זיהיתי אותה מיד והסברתי לה הכל. היא סלחה לי, היא גילתה הבנה. את לא יודעת למה בכלל נטשתי אותה."
"אם זה כל כך נכון, ואלו דברי אמת, ספרי לי."
"אני הייתי בתוך הסיפור הזה של סמים. אני לא רציתי לשמש לה דוגמה רעה. ברגע שגיליתי שאני בהריון, הפסקתי עם זה, אבל ביום לידתה חזר הרצון והחשק להרואין. הזרקתי לעצמי, ואחר כך הבנתי מה עשיתי. החלטתי לקחת אותה בסתר. כתבתי מכתב המספר הכל. מי אני, ומדוע נטשתי אותה. אני מזדהה עם הנער שהיה כאן, הרי עשיתי אותו דבר. הייתי טיפשה. אבל כבר ערבעים שנה לא נגעתי בזבל הזה, הבנתי את הטעות שלי. אני לא מכריחה אותך לסלוח לי, אני רק מספרת לך.", סיפרה רוזה.
הבטתי בפניה ובאמת זיהיתי את אמי בתוך פניה, ראיתי את המבט העצוב של הזקנה הזו. הבנתי שהיא לא שיקרה. חיבקתי אותה והתנצלתי.
"אני מצטערת, סבתא.", לחשתי לה בצער. "זה בסדר, סול.", היא לחשה לי בחזרה.
עברו שנתיים מאותו יום. אלה הייתה כבר בת שנתיים בדיוק, זה היה יום ההולדת שלה.
סבתא רוזה גרה איתי ועם אמי. לא ראיתי את דניאל מאז אותו יום, וכבר שכחתי ממנו. הייתי כה מאושרת, אלה כל כך גדלה, ולא חשבתי שאי פעם אתקל שוב בדניאל.
המראה שלי השתנה לגמרי, השיער שלי ארך, הטעם שלי בבגדים השתנה, והתחלתי להתאפר כמו אישה בוגרת.
כנראה שזה לא היה מספיק. עברתי בשדרה המרכזית של העיר, היו המון מחוסרי דיור על המדרכה. הם היו מקוררים, הם רעדו ואף חלק מהם גססו.
"סול.", נשמעה קריאה חלשה מכיון מחוסרי הדיור. הבטתי אחורה וזיהיתי את פניו של דניאל. רצתי אליו.
"דניאל. אתה נראה נורא. לא נגמלת?", שאלתי אותו.
"אני לא יכול. אני מכור לגמרי. ניסיתי להיגמל שבע פעמים, אבל בכל פעם נכנסתי למצב שבו אני גססתי בלי ההרואין, ואת יודעת למה? את היית הסיבה שנכנסתי לכל הגמילות הללו. ברגע שהלכת, איבדתי את החשק. אני לא יכול בלעדייך. אם תעזרי לי, אני אגמל, אני מבטיח.", הוא אמר לי.
הבטתי בו ולא ידעתי מה לומר. ברגע אחד, כל הרגשות החזקים שלי כלפיו חזרו.
"אני לא יודעת מה להגיד. מצד אחד, התאהבתי בך מחדש. מצד שני, אתה מזריק ומשתמש בסמים, זאת דוגמה נוראית לאלה. אמא שלי וסבתא שלי לא יקבלו אותך. אני מוכנה להמשיך להתראות איתך בסתר, רק תבטיח לי שתיכנס בפעם השמינית לגמילה ותצא ממנה נקי לגמרי.", אמרתי לו.
"אני מבטיח. את החזרת לי את החשק לגמילה. הייתה לי הרגשה שניפגש. אני אוהב אותך.", הוא אמר.
קמתי והלכתי, הייתי שקועה במחשבות. הלב שלי פעם בקצב מהיר. הרגשתי מאוהבת אך חסרת אונים בו זמנית.
"אם הוא היה באמת אוהב אותי, הוא היה כבר נגמל. הוא לא צריך לראות אותי כדי להיגמל. הוא היה נגמל, והיינו חוזרים וחיים ביחד.", אמרתי לעצמי.
|
|
|
|
|
V
תקשיבו, פרק 11 זה הפרק האחרון. אח"כ אני אכתוב סיפור חדש, אני לא אנטוש. [:
אוהבת, לי (ליאורה). 33>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
