הלכתי בשדרה, המומה לגמרי.
אחרי שעתיים, חזרתי הבייתה מהקניות. אלה רצה אליי וחיבקה אותי. היא רצתה שארים אותה ושאשחק איתה.
"היא ממש אוהבת אותך.", אמרה סבתא.
"זה ברור, היא בתי. אני האמא שלה, אני היחידה בשבילה.", אמרתי וחייכתי.
החיוך שלי היה מזוייף ולא הפסקתי לחשוב על דניאל. פתאום, התחרטתי על מה שאמרתי לו. אנחנו בחיים לא נחזור.
"משהו קרה, בתי?", שאלה אותי אמא שלי.
היא הביטה בי בחשדנות ולקחה את אלה. היא חשדה בי, היא הבינה מיד שמשהו עובר עליי. היא שמה את אלה במיטה והתיישבה על הספה. התיישבתי והסתכלתי על אמי במבט מבויש.
"פגשתי אותו.", אמרתי בשקט.
"את... דניאל?", היא שאלה בהלם.
"כן. הוא יעבור גמילה בפעם השמינית, והוא רוצה שנחזור ושנטפל באלה ביחד."
"הוא משוגע לגמרי. ומה אמרת לו?"
"אמרתי לו שניפגש בסתר ושאם הוא יגמל סופית, אז אולי נחזור. אבל בדרך חזרה חשבתי על זה, והתחרטתי. אני לא רוצה לראות אותו, אני לא רוצה שהוא ישמש דוגמה רעה לבת שלי."
"את משלה אותו. בפעם הבאה שתראי אותו, תגידי לו שהתחרטת."
"אבל אז הוא לעולם לא יתנקה מהרואין! אפילו שהוא בן אדם נוראי, עדיין אכפת לי ממנו. הוא הראשון שלי והוא האבא שלה."
"הסיפור שלך מזכיר לי את הסיפור שלי ושל אבא שלך, זכרונו לברכה. הוא היה אדם נוראי. הוא הימר והפסיד את כל החסכונות שלנו, בדיוק כשהייתי בהריון איתך. כמה ימים לפני שנולדת, הוא הלך להמר, אך מעולם לא חזר. דאגתי לו אבל בו זמנית כעסתי עליו. קיבלתי טלפון, מבית החולים. הוא לא הספיק להגיע לבית ההימורים, מתנקשים תפסו אותו והרגו אותו. הם ידעו לכוון, הם ירו בדיוק בלב שלו. הנזק היה בלתי ניתן לשיקום והוא מת.", סיפרה אמא שלי והזילה דמעה.
"אז מה המסר כאן?"
"תעזבי אותו לפני שתצטערי על כך.", היא אמרה והלכה לישון.
ישבתי על הספה והרהרתי. הייתי כה מבולבלת, הרגשתי חסרת אונים.
ביום למחרת, בצהרי היום, הלכתי לאותה שדרה שראיתי בה את דניאל. חיפשתי את פניו, אך לא מצאתי אותו. מחוסרי הדיור הביטו בי והתלחששו עליי, עד שלבסוף מחוסרת דיור אחת, מאוד רזה ניגשה אליי.
"סול, זאת את.", היא אמרה.
"כן... מי את?", שאלתי בחוסר הבנה.
"רובי. התדרדרתי, נפלתי בשבי. התפתתי. אני השתגעתי לגמרי. נפלתי קורבן לקסמו הקטלני של ההרואין.", היא אמרה.
"רובי!", אמרתי וחיבקתי אותה.
זה היה המחזה הכי לא צפוי בעולם. שנאתי את רובי, ובחיים לא האמנתי שאני והיא נתחבק אי פעם.
"בואי נשכח את העבר. עליי להגיד לך דבר נורא חשוב.", היא אמרה.
"מה? מה את רוצה להגיד לי?"
"דניאל..."
"מה איתו? הוא מת? הוא נגמל? תגידי לי כבר!"
"דניאל התאבד. הוא סיפר לי היום בבוקר שעקב אחרייך עד הבית ושמע את השיחה שלך עם אמך, הוא שמע שאמרת לה שאת לא תחזרי אליו בגלל הסמים. הוא נכנס לדיכאון והוא איבד את הטעם של החיים. הוא לא חשב פעמיים, והזריק לעצמו מנה שלמה של הרואין, ומת לאחר כמה דקות. הגופה שלו נמצאת זרוקה בכיכר.", סיפרה לי רובי והחלה לבכות.
הייתי קטנת אמונה. לא הרגשתי בנוכחותו כלל וכלל, אפילו לא הרגשתי שהוא עוקב אחרי. לא האמנתי שהוא התאבד.
"את צוחקת עליי."
"לא. אני בחיים לא הייתי צוחקת לגבי דבר כזה.", אמרה רובי וחיבקה אותי. הלכנו ביחד לכיכר, רציתי לראות אותו. רצתי אליו, והפרתי את הסדר בכביש. אבל לא היה לי אכפת, רציתי לראות את דניאל בפעם האחרונה. התיישבתי ליידו. הסתכלתי עליו למשך כמה שניות ונשכבתי על ידו.
"אתה יודע? אולי אני לא רוצה לגדל את אלה ביחד איתך, אבל היה לי טוב איתך, אהבתי אותך, אתה היית הראשון שלי. נכון, לא אסלח לך לעולם בגלל הסמים, אבל... אתה תמיד תהיה חרוט בפינה קטנה בלבי.", אמרתי ונישקתי אותו.
הרגשתי די מוזר, לא כל יום מנשקים גופה של מסומם. אך עם זאת, הייתה בהרגשה המוזרה הזו נימה של גאווה.
חזרתי הביתה והתיישבתי על הכיסא שעל יד שולחן האוכל. לא זזתי משם, עד שאלה ניגשה אליי.
"אמא.", היא אמרה בתמימות.
"כן, אלה, מתוקה שלי, מה קרה?"
"את עצובה."
"למה את חושבת ככה, מותק?"
"כי הפנים שלך לא מחייכות."
"גם כשהייתי מחייכת הייתי עצובה, אבל החיוך הסתיר את זה."
אלה התקרבה אליי וליטפה את היד שלי. היא הביטה בי עם העיניים היפהפיות שלה וחייכה.
"גם אני עצובה. אני כמוך. אני מחייכת ועצובה.", היא אמרה.
"לא, את צריכה להיות שמחה. אל תהיי עצובה, את קטנה מדיי. תשמחי, אני מבקשת.", אמרתי וחיבקתי אותה.
ראיתי שסבתי הסתכלה עליי במבט מוזר. ניגשתי אליה.
"סול. מי מת?", היא שאלה אותי.
"למה את חושבת שמישהו מת?"
"כי העיניים המתוסכלות הללו אומרות הכל. עליי לא תעבדי, הבחור הזה... הוא מת, נכון?"
"איך את יודעת?"
"יש לי מספיק ניסיון בחיים כדי לדעת שמבט כה עצוב מבשר את הגרוע מכל, מוות. והמוות הכי צפוי הוא המוות של הבחור ההוא."
"אני... אהבתי אותו כל כך. נפלתי בשבי של הבחור המדהים וה... דו פרצופי הזה. הוא עקב אחריי, הוא שמע את השיחה שלי עם אמא, הוא שמע הכל! הוא שמע שהתחרטתי עליו, והחליט להתאבד. בכיכר. לעיני כולם."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
