"הוא... היה האדם הכי יקר לי באותה התקופה. התאבדות שלו מזכירה לי את התקופה שהיינו ביחד, את רובי, את גב' לוקט ואת האחות ההיא. אני חייבת ליצור קשר עם רוני.", אמרתי לעצמי.
ניגשתי את הטלפון, מלמלתי לעצמי את המספר האחרון שהיא נתנה לי וחייגתי.
לאחר כמה שניות של המתנה, היא ענתה לי.
"הלו?", היא שאלה.
"רוני, זאת את?", שאלתי.
"כן, מי זה?"
"זאת סול."
"סול! מזמן לא דברנו. מה... מה שלומך?"
"הכל נורא. דניאל התאבד ורובי איבדה שליטה והתמכרה להרואין ולסמים."
"מה? את משקרת לי."
"בחיי שלא."
"ומה שלום אלה?"
"היא בסדר, אבל היא מתחילה לשאול מעט שאלות. היא ילדה נורא חכמה ומיוחדת, היה לי ברור שהיא תתחיל לשאול שאלות בשלב מסויים."
"אני מתקשה לעכל את הדבר. את רוצה שניפגש בבית הקפה השכונתי ונדבר על הכל פנים מול פנים?"
"כן, בוודאי."
"טוב, ניפגש בקפה השכונתי בעוד כחצי שעה. מקובל עלייך?"
"כן.", אמרתי וניתקתי.
אלה התחילה להתרוצץ בכל הבית בעצבנות ובכעס, ולבסוף היא התעלפה על הרצפה. רצתי אליה, ולאחר כמה שניות היא חזרה להכרה.
"אמא.", היא אמרה בשקט.
"מה קרה, מותק?", שאלתי אותה.
"אני באה איתך.", היא אמרה. הופתעתי מעט, אך החלטתי לקחת אותה איתי.
לאחר כעשרים דקות, היינו כבר מוכנות לצאת. הגענו לבית הקפה, ורוני חיכתה לנו כבר. היא באה לקראתנו וחיבקה אותי חזק.
"סול, את בסדר?", היא לחשה לי באוזן.
"אני מתקשה להתגבר, אבל הכל יהיה בסדר בסוף.", השבתי לה. אלה הביטה ברוני במבט כועס.
"מה קרה, אלה? למה את מסכלת עליי ככה?", שאלה רוני את אלה.
"מי את?", היא שאלה.
"אני רוני, חברה מאוד טובה של אמא."
"לא את לא.", היא אמרה וסובבה את פניה. אלה הפתיעה אותי לרעה, היא מעולם לא דיברה כך ומעולם לא התנהגה כך. משהו עבר עליה.
"אלה, את מוכנה להסביר לי מה קרה?", שאלתי אותה בדאגה.
"רוני רעה.", אמרה אלה.
"לא היא לא. היא חברה מאוד טובה שלי."
"אמא, רוני רעה!"
"אלה, די עם זה. היא אישה נורא נורא טובה."
"טוב. בסדר."
אני ורוני התיישבנו על הכיסאות על יד השולחן והזמנו קפה ומאפה. אלה המשיכה להביט ברוני במבט עצבני ושונא.
לאחר כשעתיים, חזרנו הבייתה. ניגשתי אל אמי וסיפרתי לה על כל מה שקרה בבית הקפה.
"אלה?! אלה אמרה כזה דבר? משהו עובר עליה.", אמרה אמי.
"אני יודעת שזה לא סתם, היא קטנה אבל היא נורא מיוחדת. אולי כדאי לדבר איתה ולשאול למה היא מדברת כך?", שאלתי את אמי.
"אין לך מה להפסיד, תנסי.", אמרה אמי. הלכתי לחדרה של אלה והתיישבתי על ידה.
"אלה, מה קרה לך?"
"כלום. אני לא אוהבת את רוני, היא רעה."
"ולמה את חושבת שהיא רעה?"
"כי יש לה פרצוף רע."
"טוב... ויש עוד סיבה?"
"כי אני מרגישה שמשהו אצלה לא בסדר." התשובה הזו של אלה הפתיעה אותי.
"למה את מרגישה ככה?"
"כי היא חושבת עלייך דברים רעים."
"כמו מה, למשל?"
"היא חושבת שאני טיפשה ושאת טיפשה גם."
התשובה הזו הכי הפתיעה אותי. אלה מעולם לא השתמשה במילה "טיפשה", ופתאום היא אומרת שרוני חושבת שאני והיא טיפשות. הלכתי מהחדר וסיפרתי הכל לאמי, היא הייתה מופתעת בדיוק כמוני.
עברו עשר שנים.
כל הזמן הזה אלה שנאה את רוני והתחילה לדבר עליה באופן בוטה ושונא יותר ויותר.
יום אחד, היא ניגשה אליי ושאלה: "אמא, איפה אבא שלי?"
לא ידעתי מה לענות. הייתי מופתעת מעט מהשאלה, אך החלטתי לספר לה הכל.
"אבא שלך מת. הוא... השתמש בסמים וזה הרג אותו."
"ו... רוני, את עדיין מדברת איתה?"
"כן, למה?"
"אמא, אני ביקשתי ממך שתנתקי איתה את הקשר! היא אישה נוראית. אני יכולה לראות אנשים דרך העיניים שלהם, אני יודעת לקרוא מבטים, והיא מסתכלת עלייך במבט של שנאה וקנאה. היא מעתבת אותך. היא ניצלה אותך כדי לנסות להתקרב לאבא, ולאחר שהוא מת, היא הגיעה להחלטה שזאת אשמתך ומאז היא שונאת אותך."
"מאין לך לדעת?"
"כי אני יודעת, אמא. תאמיני לי, היא לא האדם הנכון לדבר איתו. למי את מאמינה? לאישה שאת מכירה כמה שנים, או לבת שלך?"
"אני לא יודעת. אלה, באמת שאני לא מבינה למה את כל כך שונאת אותה. את כבר מגיל שנתיים שונאת אותה, ובחיים לא הבנתי למה."
"אמא, אם את לא רוצה להאמין לי, לא צריך. אני אוכיח לך שזה נכון." אמרה אלה והלכה.
->הפרק ממשיך כעת מנקודת המבט של אלה<-
אמא שלי לא האמינה לי כשסיפרתי לה על כמה שרוני צבועה. החלטתי לעשות מעשה.
ניגשתי אל רשימת הטלפונים של אמא, וחיפשתי את רוני. חייגתי אליה.
"הלו?", היא שאלה.
"רוני, מדברת אלה."
"מה את רוצה, ילדונת?", שאלה רוני בזלזול.
"להיפגש איתך. אני רוצה להתנצל."
"ההתנצלות התקבלה. שלום."
"חכי! אני רוצה להביא לך מתנה."
"תבקשי מאמא שלך שתעביר לי אותה."
"אבל אני רוצה להביא לך אותה בעצמי! בבקשה."
"טוב, בסדר. את רוצה שניפגש בבית הקפה?"
"ברצון."
"טוב, קבענו.", אמרה רוני וניתקה.
הלכתי לבית הקפה וחיכיתי לרוני. היא הגיעה לאחר כמה דקות.
"איפה המתנה?", היא שאלה בחשדנות.
"שבי רגע, בבקשה.", אמרתי.
"מה את רוצה?"
"הסברים."
"הסברים למה? אני לא עשיתי לך דבר, ילדונת, את כבר מגיל שנתיים התחלת לדבר עליי דברים רעים."
"כי כבר מגיל שנתיים קלטתי אותך. את נוראית, את יודעת?"
"מה אני עשיתי? ניצלתי את אימך כדי להתקרב לדניאל?"
"כן, זה מה שעשית. מעולם לא היית חברה אמיתית שלה. את שיקרת לה, וכשאבא שלי התאבד, את החלטת שזו אשמתה של אמא שלי!"
"ואת חושבת שהיא תאמין לך? את בת עשרה, אף הורה לא מאמין למתבגרים."
"היא הולכת להאמין לי. יודעת למה? כי אני הקלטתי את הכל, וזו המתנה שלך." אמרתי ושלפתי מהכיס מקלט קטן.
"ואם אני אשבור אותו?"
"את תצליחי לשבור אותו רק אם תרימי על יד. ואין לך זכות לעשות לי את זה, אני קטינה.", אמרתי והלכתי.
רוני הלכה אחריי, והתכנית שלי התקדמה כצפוי.
הגעתי הביתה במהירות והבאתי לאמי את המקלט.
"מה זה?", היא שאלה.
"הוכחה שמה שאמרתי זה נכון.", עניתי לה.
אמא הדליקה את המקלט והיא שמעה את כל מה שנאמר. רוני דפקה בדלת.
פתחתי אותה והיא סטרה לי.
"את ילדה תככנית. גם אם אמא שלך תשמע את ההקלטה, היא תאמין לי כי אני אגיד לה שאת ערכת את ההקלטה.", אמרה רוני.
אמא שלי עמדה מאחוריה ונשפה בעורפה. רוני הסתובבה והביטה באמא שלי בהפתעה.
"עלייך אזיל רק דמעה אחת. לא מגיע לך יותר מזה כשתיכנסי לכלא על תקיפת קטינה.", אמרה אמא שלי.
עברו חמש שנים ורוני התשחררה מהכלא. אני הייתי אז בת שבע-עשרה, והייתה לי להקת רוק כבד, בדיוק כמו שאמי רצתה. כל יום הלכתי לקבר של אבי, הנחתי פרח לזכרו ואמרתי לו כמה מילים, סיפרתי לו על הכל, בהרגשה שהוא באמת שומע אותי.
הזלתי כל יום דמעה עליו, מעולם לא זכיתי לפגוש את החצי השני שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
