היום הזה היה היום המאושר ביותר בחייה של סל עד כה. שרת הפרפרים קראה לה לפגישה דחופה, וסל כבר ידעה מה הולך לקרות.
היא התעופפה אל הפרח הגדול של היער הטרופי, שם שכנה שרת הפרפרים.
"סל, היכנסי. ישלי משימה חשובה בשבילך.", אמרה שרת הפרפרים. סל כדה לשרת הפרפרים והתיישבה.
"כן, שרת הפרפרים, מהי המשימה?", שאלה סל.
"הגיע אלינו מידע שבני האדם מתכננים להתחיל להשמיד את היערות הטרופיים. עלייך להסתנן אליהם ולחקור אותם. תחקרי את מחשבותיהם, התנהגותם, את כל אורח חייהם. חזרי אליי בעוד כמה שנות אדם, ואמרי לי מה גילית. את יכולה גם לשמור על קשר עימנו בעזרת הטלפתיה.", אמרה שרת הפרפרים.
סל חלמה על הרגע הזה שנים, היא תמיד רצתה להיות בין בני האדם ולהיות כמוהם.
שרת הפרפרים הושיטה לסל צוף כלניות, הידוע כמחולל שינוי קיצוני בצורת הפרפר.
"מה זה?", שאלה סל.
"זהו צוף כלניות. בכל פעם שיהיה עלייך להפוך לבת אנוש, פזרי מעט על ראשך והתרכזי חזק בשינוייך לבת אנוש.", הסבירה השרה.
"אני מבינה, שרת הפרפרים.", אמרה סל.
היא כדה כידה לשרת הפרפרים והתעופפה לאיזור העירוני של ברזיל. היא נחתה מאחורי עץ גבוה ופיזרה מעליה את האבקה. היא נהפכה לבת אנוש. היא הייתה ערומה מבגדים, והמשיכה להסתתר מאחורי אותו העץ הגבוה.
לאחר כמה דקות של חיפושים עם העיניים האנושיות שלה, מצאה סל חולצה כחולה ומכנס ג'ינס קצר. היא לבשה אותם ויצאה מהמחבוא שלה. היא הסתובבה בעיר, אבודה לגמרי, היא לא ידעה לאן ללכת, אך העמידה פנים שהיא בטוחה בעצמה.
לפתע, היא התנגשה בנער גבוה, זהוב שיער וכחול עיניים.
"אני מצטער, את צריכה עזרה?", שאל הנער. סל הביטה בו בחוסר הבנה, היא לא הבינה מה הוא אמר. אך חושייה האנושיים פעלו לטובתה.
"לא, תודה רבה.", היא אמרה.
"אני אנדרו, אני מצטער על ההתנגשות, אני לא מסוגל לשלוט בעצמי כשאני רואה נערה כה יפה, אבודה באמצע ריו דז'נרו הגדולה.", אמר אנדרו. סל הביטה בו, המומה מיופיו של אנדרו.
"זה בסדר. אני סל.", אמרה סל וחייכה.
היא התפעלה מהיכולות האנושיות שלה, היא מעולם לא למדה ללכת כמו בת אנוש, או לדבר, היא מעולם לא חייכה, אך צוף הכלניות פעל לטובתה.
"את צריכה עזרה? את הולכת למקום מסויים או שאת סתם משוטטת?", שאל אנדרו וחייך.
"אני קצת אבודה. אני באתי מעיירה קטנה ליד ריו דז'נרו, הלכתי לשוטט מעט והגעתי לכאן. ואני לא יכולה לחזור הבייתה, אני רבתי עם אמי.", אמרה סל.
היא לא תכננה להגיד דבר כזה, חושיה האנושיים פשוט אמרו לה לומר את זה.
"הו, זה בסדר, את יכולה לישון אצלי. אני גר לבד, ההורים שלי אף פעם לא נמצאים בבית. הם כל הזמן מחוץ לברזיל. אני יכול להגיד שאת בת דודה רחוקה שלי.", הציע אנדרו.
"תודה רבה. אתה החבר הראשון שלי כאן. גם בעיירה שהתגוררתי בה, לא היו לי חברים. אני לא מסתדרת טוב עם אנשים, אני נערה סגורה ואני לא מתחברת בקלות לאנשים. אבל איתך זה שונה לגמרי.", אמרה סל והסמיקה.
סל הרגישה מוזר, הבטן שלה התחילה להשתגע, היא הסמיקה וגמגמה מעט. היא התאהבה באנדרו.
הם הלכו ביחד לביתו של אנדרו, ופטפטו מעט.
סל כבר ידעה מעט על בני האנוש, יש להם חושים מדהימים, יש להם רגשות קיצוניים יותר משל הפרפרים, הם חיים הרבה יותר זמן מהם. היא נדהמה מהיכולות של בני האנוש.
הם הגיעו לביתו של אנדרו. אנדרו פתח את הדלת והם נכנסו לביתו. סל נדהמה מגודלו של הבית.
"כן, אני יודע שיש לי בית די גדול, ההורים שלי נורא עשירים. חבל שאני לא רואה אותם כמעט... אני כבר כמעט שכחתי איך אמי נראית.", אמר אנדרו.
"הבית שלך יפהפה! כאן אני אתגורר בנתיים?", אמרה סל.
"כן, סל.", ענה אנדרו וחיבק את סל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
