Butterflies P&S

עוד ארבעה חודשים חלפו להם במהרה.
הכל התנהל באופן שגרתי- כל חודשיים הייתה לי בדיקת אולטרה סאונד, ניסיתי לגרום לדניאל לדבר איתי, כל יום נוצר ריב חדש עם רובי, ורוני נשארה החברה הכי טובה שלי.
זה היה יום שישי, יום קצר. כל התלמידים, כולל אותי, בהו בשעון וחיכו שהמחוג יגיע לשתיים עשרה ויהיה צלצול. ובכן, זה קרה. הפעמון צלצל וכל התלמידים רצו הביתה, תרתי משמע.

"גב' גארד, תוכלי להישאר לשיחה קצרה?", שאלה אותי גב' לוקט.
"כן, גב' לוקט."
"יופי. תקשיבי, את כבר בחודש שמיני, אם אינני טועה. את אמורה ללדת בקרוב. הבעיה היא, שאת תלדי בתקופת המבחנים המכריעה, וזה עלול להשפיע על הציון הסופי שלך. הייתי ממליצה לך לזרז את הלידה כדי שלא תפספסי את המבחנים ותצטרכי להיבחן במועדי ב', הידועים כקשים יותר מהמבחנים עצמם.", הציעה גב' לוקט. שקעתי במחשבה רבה, לא ידעתי מה לעשות. הציונים נורא חשובים לי, אבל גם התינוקת חשובה לי.
"גב' לוקט, אני מבולבלת. הגורל מכה בפניי, אמרו לי שלידה מוקדמת עלולה לסכן את התינוק, אבל הציונים כל כך חשובים לי. אני לא יודעת מה לעשות."
"את בטוחה שזה הכל? את בטוחה שזאת הבעיה היחידה כעת?"
"לא. דניאל הוא בן אדם אכזרי, הוא משחק בי. בתחילת השנה הוא אמר שהוא אוהב אותי, כפי שידוע לך, שכבנו, היינו זוג באופן רשמי. אבל רובי הזאת, היא כל כך בלתי נסבלת! אני מקווה שתדרוס אותה רכבת מהירה. היא גרמה לו להיפרד ממני ולהפסיק לדבר איתי. לפני ארבעה חודשים, הוא השפיל אותי ואמר שהוא לא אוהב אותי, הוא אמר שהוא מתחרט שניגש אליי ביום הראשון של הלימודים, שהוא אוהב את רובי המגעילה. אני שונאת אותה כל כך. אני מתעבת אותה, אני לא מבינה איך הוא אוהב אותה."
"למען האמת... אסור לי לגלות את זה, אבל בגלל שזה כל כך חשוב לך, אגלה לך. לפני חודש, בערך, הזמנתי את דניאל לשיחה עלייך. הוא ניצל את העובדה שהשיחה נשארת בין ארבעת הקירות הללו, וסיפר לי שרובי מכריחה אותו. היא סוחטת אותו ומשפילה אותו כשאת לא בסביבה. היא עושה הכל כדי לגרום לך לסבול. הוא אמר שהיא מתעבת אותך. הוא גם סיפר לי שהוא היה כל כך מאושר כשסיפרת לו שהוא האב של התינוקת. הוא אוהב אותך, אבל אסור לך לדעת את זה. עלייך להתנהג כאילו את נואשת אליו, שאת מתגעגעת לחיבוקים החמים ולנשיקות העדינות שלו."
"ברור שאמשיך בהתנהגות. אבל... איך את יודעת את ההרגשה של החיבוקים החמימים והנשיקות העדינות?"
"אני רק מדגימה."
"גב' לוקט, אני כל כך מאושרת כעת, והכל תודות לך. את החזרת את התשוקה שלי לחיים. איך אוכל להודות לך?"
"את לא צריכה להודות לי. אני עושה מה שנראה לי לנכון לעשות."
"תודה רבה.", אמרתי והלכתי הביתה.
כולם בהו בי. אני לא מאשימה אותם, אני נערה צעירה עם בטן ענקית עם תינוקת מדהימה בתוכה. הלכתי עם חיוך מטומטם על הפרצוף, וראיתי את דניאל מרחוק. הוא הסתובב וראה אותי. הגברתי את קצב ההליכה, רציתי להיתקל בו בכוונה. לפתע, הוא נעצר.
"את חושבת שאת יכולה להיתקל בי?", שאל דניאל וגיחך.
"מה? אתה כזה..."
"מאוהב בך."
"אבל רובי... טוב, שתיחנק, שתידרס, שתמות, אני שונאת אותה."
"אני מצטער על הכל. רובי הכריחה אותי. היא סוחטת אותי ומאיימת עליי. אם לא אציג את עצמי כחבר המאוהב שלה, היא תמציא עליי שמועה נוראית שאני, כביכול, אנסתי אותך וגרמתי לך להיכנס להריון."

"היא נוראית."
"אני יודע. אבל היא לא פה כרגע, ואנחנו נמצאים ברחוב די שומם."

"ומה אתה מנסה לרמוז לי, דניאל?"
"תראי, אני לא רומז. אם יש לי דבר מה לומר, אני אומר אותו, אני לא מסתיר דבר."
"אני מבינה."
"עלייך להתנהג כאילו אנחנו לא מדברים, כאילו השיחה הזאת מעולם לא התרחשה, אחרת את יודעת מה יקרה. אני אוהב אותך, יפה.", אמר דניאל. הוא נישק אותי והלך לדרכו. אני המשכתי בדרכי שלי, ורובי עצרה אותי לפתע.
"אז מה, גברת מעוברת, את חושבת שתנסי לפתות את דניאל שלי, שוב?"
"על מה את מדברת?"
"אני מדברת על זה שבארבעת החודשים האחרונים את רודפת אחריו נואשות כמו אריה רעב שרודף אחרי קבוצת איילות מהירות. את לא תשיגי אותו, הוא שלי. וכדאי לך להרפות ממנו, כי אם את תמשיכי כך, אני אדאג שכולם יחשבו שדניאל הוא לא האב של התינוק, שאת פרוצה אמיתית, שאת קופצת ממיטה למיטה ושאת פשוט הפלת את האחראיות על דניאל."
"את איומה."
"תודה רבה, כל כך כיף לקבל מחמאות בשעת צהריים חמימה שכזו."

"אולי תתפוגגי?!"
"אולי לא? לפי המצב שלך, עדיף שאת תתפוגגי מהעיר הזאת, ואני אדאג שאת תתפוגגי מהזיכרון של דניאל."
"טוב, אני לא ארד לרמה שלך. את איומה, את אכזרית ואת מכשפה. אני פשוט אלך ואתעלם ממך. אני לא כמוך, אני בת אדם טובה, ואנשים אוהבים אותי, ולא נמצאים איתי כי אני סוחטת ומאמללת אותם בסתר."
"לפי איך שזה נראה, רוני נמצאת איתך כי לא נעים לה לנטוש נערה מעוברת."
"תשתקי. רוני היא חברה אמיתית, לא כמוך. אני הולכת, אני לא רוצה להרוג את התינוקת שלי."
"אל תדאגי, אני אדאג לכך."
"אני הולכת. ואל תדאגי, אם את תעשי לי משהו, את תושפלי קשות.", אמרתי והלכתי. לפתע, התחלתי להרגיש כאבים חזקים בבטן. התיישבתי על ספסל כדי לנוח, ולאחר כמה דקות, ירדו לי המים. הייתי בטוחה כעת, אני יולדת.
"אני יולדת!", צעקתי. אבל כמו שניאל אמר, זהו רחוב שומם וזוהי שעת צהריים, כולם נחים כעת.
"אני יולדת! תעזרו לי!", צעקתי שנית.
"חכי, אני באה!", נשמעה קריאה מרחוק. ראיתי באופק נערה רצה. לאחר כמה שניות, ראיתי בבירור את הנערה. זאת הייתה רובי.
"רובי, תתרחקי ממני!", צעקתי בכעס.
"חכי, בואי נשים את חילוקי הדעות בינינו בצד, את יולדת."
"תלכי ממני, את תהרגי את התינוקת שלי!"
"אני יודעת שאת שונאת אותי, אבל כמו שאמרתי, בואי נתעלם מזה, רק עכשיו. גם אם אני שונאת אותך, זה לא הזמן כעת לריב. תנשמי."
"אני שונאת אותך יותר מדיי מכדי להרשות לך להתקרב אל התינוק שלי."
רובי התחילה לרוץ בפתאומיות, ולא ידעתי בדיוק לאן, אבל זה לא עניין אותי כל כך. התרכזתי בצירים ובנשימות.
אחרי כמה דקות, היא חזרה, אבל היא לא חזרה לבד. היא הביאה את אמא שלה, כנראה כדי לעזור לי ללדת.
"סול, תנשמי. תירגעי.", אמרה לי רובי.
"הצירים שלך קבועים או שבאים והולכים מתי שהם רוצים?", שאלה אותי אמה של רובי.
"הם... באים כל... שלוש דקות.", אמרתי ונשמתי.
"תקשיבי, ילדונת, זה המבחן הגדול של החיים. או שאת יולדת בהצלחה והכל טוב ויפה, או שהיא מתה לך ואז הכל מכוער ועגום. תחליטי!", אמרה רובי.
"טוב! אל תצעקי... עליי. אני מתחילה לדחוף.", אמרתי והתחלתי בדחיפות.
אחרי זמן רב של דחיפות, הראש של התינוקת יצא ואמה של רובי משכה אותה החוצה. היא שלפה מספריים רפואיים וגזרה את חבל הטבור וכיסתה את התינוקת שלי בשמיכה.
"קחי, סול. זאת התינוקת שלך, והיא כל כך יפה.", אמרה לי אמה של רובי והושיטה לי את התינוקת שלי.
"היא כל כך יפה. אני לא מאמינה שהיא שלי. אני אקרא לה... אלה. היא מתנה מהאל, ולכן היא כמו אלה.", הכרזתי. החזקתי את אלה חזק, חיבקתי אותה ונישקתי אותה.
אחר כך, אני, רובי ואמה של רובי ניגשנו אל בית החולים הקרוב וביליתי שם שבוע.

רובי הביטה במימי בהלם. התכנית שלי הצליחה, איש לא הבחין בקיומה של רובי.

"תקשיבו לי, אם אתם נכנעים לאומללות המזוייפת של סול, אתם תתחרטו על זה!", היא צעקה בכעס.

רוני עברה ליד רובי ולא הסתכלה עליה אפילו, אף אחד לא הסתכל עליה. היא לא הייתה קיימת.

 בנתיים, אני הייתי במיטתי, התפללתי שהתינוק שלי בסדר, שהכל הולך כשורה ושהוא בחיים, ופתאום האחות התקשרה אליי.

"הלו?"

"שלום, אני מדברת עם סול גארד?"

 "כן."

 "סול! מה שלומך? איך את מרגישה? זאת אחות בית הספר. התקשרתי כדי לשאול מה שלומך."

 "הו, האחות, אני בסדר גמור. אני לא מרגישה אבל את התזוזות של העובר."

 "את רק בחודש השני, את לא אמורה להרגיש."

 "באמת? אני כל כך פראנואידית, אני מפחדת שהוא מת ברחם שלי."

"עלייך להיבדק. תלכי לקופת חולים, תקבעי תור לאולטרה סאונד. זה דבר די חדיש, את יכולה לראות את התינוק שלך כל עוד הוא ברחם! זה פשוט מדהים... ההמצאות של ימינו."

 "קבעתי תור להיום אחרי הצהריים. אבל אני לחוצה."

 "אל תילחצי, מתוקה, הכל יהיה בסדר. ניסים קורים מדי פעם. את בת אדם מיוחדת מאוד, את לא רגילה, אני מרגישה זאת באנרגיות שלך."

"תודה רבה."

"טוב, אני יכולה להיות רגועה כעת, אני יודעת שאת בסדר. אתקשר אלייך שוב מחר, באותה השעה. להתראות."

 "להתראות." אמרתי וניתקתי.

קמתי מהמיטה, התלבשתי והתכוננתי. הערתי את אמא שלי, וחיכיתי שהיא תתכונן. לאחר דקות ספורות, היינו מוכנות ללכת לרופאה שתבדוק את העובר שלי. הגענו לאחר דקות קצרות של הליכה. בדיוק קראו בשמי, ונכנסתי עם אמי.

 "את סול גארד?", שאלה הרופאה.

 "כן.", עניתי בהיסוס.

"אל תהססי ואל תילחצי, הכל יהיה בסדר. שמעתי מאחות בית הספר הקהילתי על המקרה שלך, הזדעזעתי, אך אין כאן מקום לדאגה. ניסים קורים מפעם לפעם.", אמרה הרופאה בחיוך.

הדברים שלה מעט הרגיעו אותי. הרופאה מרחה על הבטן שלי נוזל סמיך, וחיברה צג חדשני לחשמל, והעבירה דבר ארוך מעט על כל רחבי הבטן שלי. ראיתי דמות דמויית תינוק בשחור-לבן.

"זה התינוק שלי?", שאלתי.

"תינוקת. היא בריאה ושלמה, הפלא ופלא. נפלת כל כך הרבה, הכו אותך, עברת הרבה דברים מאז שנכנסת להריון, אבל היא עדיין כאן. נראה שהמלאכים למעלה לא רוצים לקבל את התינוקת כל כל מהר, או שהם פשוט אוהבים אותך.", אמרה האחות.

"אני לא מאמינה. התינוקת הזו, היא הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי!", אמרתי בקול רם ובשמחה.

"קצב פעימות הלב שלה נראה מהיר, אך הוא ממש סביר אצל עוברים. בואי לבדיקה בעוד חודשיים. אל תשכחי.", אמרה האחות וניתקה את המכשיר. היא הביאה לי מגבת כדי שאנקה את הנוזל. לאחר שניקיתי את הנוזל, אני ואמא שלי הלכנו.

"את רואה? ניסים קורים.", אמרה אמא שלי וחייכה. "כל ההריון הזה, הוא נס אחד ענקי!", אמרתי.

עברו חודשיים מאז. הייתה לי כבר בטן די גדולה, והתחלתי להרגיש בתזוזות של התינוקת שלי. אלה היו ארבעת החודשים המאושרים בחיי. הכל הסתדר לי, הלימודים, חיי משפחה, אני ורוני נהיינו חברות ממש טובות. רק דבר אחד לא הסתדר לי, דניאל לא מסתכל עליי כבר. יכול להיות שרובי הסיטה אותו נגדי וגרמה לו להפסיק לאהוב אותי. זה היה עוד יום רביעי טיפוסי. אזרתי אומץ וניגשתי אל דניאל.

"אתה.", קראתי לו.

"מה את רוצה?", הוא שאל אותי בזלזול.

"הסברים."

"הסברים למה?"

"מאז שהיה את החרם על רובי, את לא מסתכל עליי, אתה לא מדבר איתי, אני לא קיימת בשבילך! ואתה עוד האבא של התינוקת המקסימה שנמצאת ברחם שלי."

"ומה את רוצה שאעשה? אני יודע שאת לא רוצה שאגדל את התינוקת הזו, מה הטעם להסתיר את זה?"

 "אבל זה לא אותו דבר כבר! קרו דברים מאז, אני הבנתי דברים."

"כמו מה?" "שאני אוהבת אותך."

"ובכן, אני לא אוהב אותך, ומה שעשית לרובי, החרם הזה, היה הדבר הכי מגעיל ומזעזע שבן אדם יכול לעשות. אני אוהב את רובי, ואני מתחרט על שניגשתי אלייך ביום הראשון ללימודים.", אמר דניאל בכעס והלך. נותרתי המומה לגמרי. רובי באמת הסיטה אותו נגדי. הלב שלי פשוט נשבר.

========================================

עיצוב חדש D: תגיבו עליו, בחרתי תמונה של נערה אומללה כזאתי, שיתאים לסיפור. ^^

תגיבו עליו ועל הפרק *-*

תודה לויולט חתימות על זאתי ~

אחרי כמה דקות ארוכות ששכבתי על הרצפה בלי יכולת לקום ולהיעמד, פתאום אמא שלי באה. היא ראתה אותי על הרצפה ורצה אליי.
"סול! סול! את בסדר? מה קרה? למה את על הרצפה?", שאלה אמא שלי בדאגה.
"זאת רובי, היא אשמה בכל. היא דחפה אותי מתוך רצון שאפיל את התינוק שלי. היא גורמת לכולם לעשות עליי חרם."
"אני אתפוס אותה בשערות, ואני אערוף לה את הראש, אני אגרום לה להתחרט על היום שבו היא נולדה! באיזו זכות היא פוגעת בך ומנדה אותך מהחברה?!" היא אמרה בכעס. אמא שלי עזרה לי לקום, והלכנו לחדרה של גב' לוקט. דפקנו בדלת.
"יבוא.", אמרה גב' לוקט. אמא שלי פתחה את הדלת ונכנסנו.
"שלום, גב' לוקט.", אמרה אמא שלי.
"שלום, גברת גארד."
"תראי, הבת שלי נמצאת ביריבות עם רובי אנג'יסון, ורובי פוגעת בה, מרביצה לה, מנסה לגרום לתינוק של הבת שלי למות והחמור ביותר, היא מנדה אותה מחברה בשל ההריון."
"רובי? אנג'יסון? היא השתנתה כל כך, בשנה שעברה, היא הייתה נערה למופת, תלמידה מוכשרת, כישורים חברתיים מוצלחים, מעולם לא היו בעיות איתה."
"אולי לאיש לא היה אומץ לבוא ולספר לך איזו אכזרית היא."
"אני אקרא לה מחר ואדבר איתה."
"מחר סול לא תגיע לבית הספר, ובכלל, לא תגיע בשלושת הימים הבאים, האחות שחררה אותה.", אמרה אמא שלי והושיטה את הפתק של האחות.
"אני אקרא לה עכשיו." אמרה גב' לוקט ויצאה מהחדר. אחרי כמה דקות, היא חזרה לחדר עם רובי.
"למה קראת לי, גב' לוקט?", שאלה רובי בתמימות.
"תעני לי בכנות, בבקשה.", ביקשה גב' לוקט.
"כן, גב' לוקט."
"האם אי פעם הרבצת לסול?", שאלה גב' לוקט. עיניה של רובי נפערו והיא החלה לגמגם מעט.
"כ... לא."
"האם את רוצה לעשות חרם חברתי על סול?", שוב גב' לוקט. רובי ניסתה למצוא תירוצים ולשקר, להגיד שאני אשמה בכול.
"א... א... אני?! ח... חרם? לא!", ענתה רובי בגמגום.
"בסדר, רובי. חיזרי לכיתתך.", אמרה גברת לוקט ושחררה את רובי בחזרה לכיתתה.
"גב' לוקט, מי אשמה?", שאלה אמא שלי.
"הגמגום של רובי והפנים הלחוצות אומרות הכל. תודה על הדיווח וכל הכבוד שאזרתן אומץ.", אמרה גב' לוקט. אני ואמא שלי יצאנו מהחדר, ורובי עמדה שם עם פנים זועמות ועינייה מבשרות נקמה.
"סול. את תצטערי על זה.", היא אמרה.
"אצטער על מה? על שאמרתי את האמת ושאת מאמללת אותי ומנסה לרצוח את התינוק שלי?!", שאלתי בכעס.
"כן. את מלשנית, את לא יכולה לנצח במלחמות בלי אמצעים לא קונבנציונליים.", אמרה רובי.
"חכי רגע! מי את, שתדברי כך אל הבת שלי?!", התערבה אמא שלי בכעס.
"האויבת הכי גדולה שלה והסיוט הכי נוראי שלה."
"אם את רוצה לפגוע בה, עלייך לפגוע בי קודם."
"אני מצטערת, אני לא מכה זקנות."
"זקנות?! אני אראה לך מה זה זקנה, חצופה."
"מה תעשי לי? תגידי לכל התלמידים לעשות עליי חרם?", אמרה רובי וצחקה בקולי קולות.
יום אחר כך, רובי הגיעה לבית הספר, וראתה שאיש לא מדבר איתה. היא ניגשה אל אחת החברות שלה ושאלה:
"מימי, את לא אמרת לי שלום! את ממש מגעילה!"
אבל אותה מימי לא הקשיבה לה, היא התעלמה מרובי, והלכה לדבר עם רוני.
"רוני, באמת שלא נעים לי לעשת חרם על החברה הכי טובה שלי."
"אבל, מימי, היא ניסתה להרוג תינוק, היא ניסתה להחרים מישהי בגלל שנכנסה להריון לא רצוי. זה נראה לך בסדר?"
"כמובן שלא, אבל... היא עדיין החברה הכי טובה שלי. למרות שלא הייתי סולחת לה לעולם אם היא הייתה עושה לי או לאחת החברות שלי דבר כזה. את צודקת, עלינו לגרום לה להבין איך סול מרגישה."