FuckYou.While You Try.To FUckMe

והחיים האלה פשוטים כל כך

 אפשר לראות בקלות את הכאב בעניים.

אני סכיזופרנית אולי

אנשים רודפים אותי בלילות,

אני שומעת קולות של נחמה.

שונאת הגדרות. אני כותבת פה כי אני מחפשת תשובות.

 מתי יגמר הסיוט הזה. מחפשת בריחה מהמקום הערור הזה,

 מוצאת את עצמי מציירת פרח וחושבת על הנסיך הקטן.

החמלה הזו שיש לי כלפיי עצמי. חוסר אנרגיות.

עוצר על הרגשות האמיתיים באמת. 

הולכת במסדרונות בית החולים כמו זומבית.

מחשבות על הנסיך הקטן והשושנה,

איך שצריך לטפח את הצדדים הטובים יותר בעצמנו שלנו,

 זוגיות, חברות. זיכרון מתוק ומרוחק.

זיכרונות אין סוף שמציפים ומחריפים את המצב.

 רגשות אמביוולנטיים כלפיי עצמי, חוסר במחשבות

ורק תמונות רצות בראש. אבל הכי גרוע המחשבות עצמן

שתוקפות את המוח שמתפוצץ עוד רגע. יש תקווה,

תקווה זה הדבר הזה שגדול יותר מהציפייה והריגוש.

כבר הפסקתי לחפש ריגושים.

חייה את הרגע, מעמיקה בחוסר החשיבות שבדברים. 

הורסת הכל ברגע. 

חשה עייפות אינסופית כלפיי חוץ ובפנים מלא אנרגיות.

קלונקס זו התרופה שמרפא הכל. פיתרון לכל הבעיות.

פשוט לא להרגיש, לאבד את עצמך ברוב הזמן,

ובשאר מהן להשאיר דברים למחר.

 הכל שאלה של זמן, הפסיכיאטרית אמרה.

 תספרו לי על גשם