ס' ואני לא יוצאים כבר יותר משנה. היו לנו כמה נסיונות כושלים וקצרצרים של חזרה, כשהאחרון שבינהם ראה כבר לפחות שבעה ירחים מלאים מאז שהפסיק לנשום. למי שקרא את הפוסטים הקודמים, ס' היא אותה ילדה שניפצה אותי לרסיסים לפני זמן כה רב. ואף על פי כן, אנחנו עדין בקשר. אני לא חושב שהיה אחד, בסביבה הקרובה שלי לא הרים גבה (אחת לפחות) בעניין זה. המתונים שבהם אומרים שזה בעייתי להיות בקשר עם אקסית, אבל אם זה גורם לי להרגיש פחות גרוע אז זה מתקבל על הדעת. המקפידים שבינהם טוענים שאני מזוכיסט חסר מוח, ושככה לעולם לא אתקדם. יש הגיון בביקורות לסוגיהן, שכן לא התכלית ולא אופי הקשר שלנו אינם ברורים לחלוטין. כמו מצבי רוח שמשתנים חדשות לבקרים, כך אני הייתי נוטה לקבל החלטה אמיצה, קיצונית ושונה בכל פעם מקודמתה: פעם הייתי חליט שאין סיכוי להמשיך ככה יותר, שצריך לנתק את הקשר אחת ולתמיד – לתמיד! אבל מהר מאוד הייתי נרגע וגומר בדעתי דווקא להמישך במצב כמות שהוא. החלטה שלא היתה מחזיקה זמן רב והופכת לרצון עז להכנס לרכב ולהגיע לבית שלה עם זר פרחים, תוך שאני שופך בפניה את רצוני האמיתי להתחיל הכל מחדש. וחוזר חלילה.

ס' היא לא בחורה רגילה. היא חריפה בלשונה וחדת אבחנה (שלא לדבר על יופיה, אבל הוא לא קשור כרגע). היא יכולה לקרוא אותי כמו רשימת מכולת שתלויה על המקרר, ואני לא מגזים. אנחנו מכירים הרבה שנים. חלקן אמנם נשרפו על המתנה מייגעת להתחיל שוב, חלקן על נסיון עלוב להחזיק מערכת יחסים זוגית וחלקן היו הריבים בלתי נגמרים שלנו סביב הכל. הזמן הזה נתן לה כלים מספיק טובים כדי לדעת בדיוק מה אני רוצה, אפילו יותר טוב ממני. ואני, אם בעבר הייתי נע כמו מטוטלת בין הרצון לחזור לבין הרצון להתנתק, נעצרתי לאחרונה בצד שלא מפתיע של החזרה לקשר זוגי. הסיבה לכך היא שדברים השתנו, אצל כל אחד מאיתנו ונראה גם שאצל "שנינו" במובנו כיחסים ביניינו.

נסיון העבר שלנו, כשני אנשים שמנסים לתקשר "ויותר", הוא לא טוב. התחלנו ברגל שמאל. אחר-כך נסעתי לשנה לחו"ל. שם לא היה לי יום שבו לא ראיתי אותה מול עייני. על כך יעידו היומן שניהלתי והגלויות והמכתבים שכתבתי לה מכל מיני יעדים בעולם, שבטח זרוקים בחדר הישן שלה בבית ההורים. כשחזרתי ניסינו לשחזר את הקשר, אבל היתה לי בטן מלאה עליה. יותר מדי גז נתתי בניוטראל וגם הלימודים שלי התחילו, כך שאני לא הייתי בזוגיות הזו. למרות זאת, לרגע אל תחשבו שהאהבה שלי שכחה, לא ולא, פשוט אני לא השתתפתי בתחזוקת הקשר שלנו. יותר מזה, תרמתי רבות להריסתו. לא ברור לי למה, עד היום! בשלב מסויים נשבר לה (בצדק) והתחלנו לאכול האחד את השניה... עד שהכל נפל. היה לי נדמה שהבנתי את הטעויות שלי אבל מואחר מדי. היא הייתה כל-כך פגועה שלא יכלה לתת לנו נסיון אמיתי ואני הייתי כל-כך מבוהל שאדפוק את הנסיון שכן ניתן, עד שלא תפקדתי. ממש אבסורד! שני אנשים משכילים, מוכשרים וחכמים (תסלחו לי על השיפוט העצמי החיובי) לא מצליחים להגיע למקום ששניהם רוצים?! בדיעבד נראה לי שלא היה סיכוי אז לנסיונות חזרה האלה. לדעתי זה פשוט לא הלך אז.

מאז עברה שנה פלוס. אנחנו באים לבקר האחד אצל השניה. מדברים בטלפון כל כמה ימים. נכון שלרוב השיחות שטחיות, אבל אתם לא רואים איזה השיג זה בשבילנו. קשה לי להיזכר מתי היא חייכה כל-כך הרבה בנוחכותי. לדעתי באמת יש לנו תקשורת טובה עכשיו. אחרי שכל התסכולים והכעסים נזקרו לפח האשפה. לפחות מצידי זה ככה, ואפילו יותר מזה. אני מרגיש רגשות חדשים צומחים אצלי כלפיה. לא משהו ישן מתעורר אלא דווקא משהו חדש. זה יכול לקרות שוב? ככה?

היינו בקולנוע לפני כמה ימים וכדי להתקדם בתור הצפוף, לקחתי את היד שלה וניסיתי לפלס לנו דרך. בשלב מסויים כבר לא היה אכפת לי מהתור או מלאכת הפילוס, רק היש העדינה שלה בשלי. מעניין אם היא הייתה שותפה להרגשה שלי. העדינות של אצבעותיה הדקות. הרכות שבה החזקנו ידיים, למרות שבפועל נדחפנו בתור. אני מתקדם כאילו בנחישות בין אנשים ומושך אותה אחרי. העורף שלי מופנה אליה אבל כולי מתמסר להרגשה של האצבעות שלה ביד שלי. לא רואה את האנשים שמולי. הרגשתי שאני חי שוב. פאתטי? לא בשבילי! אף בחורה בזמן שעבר מאז שנפרדנו (ואני אסתכן בלומר שגם לא לפני כן) לא גרמה לי להרגיש רבע מהתחושה שזאת. כמה שהן לא ניסו... אני באמת מאוהב בילדה הזאת. אין לי מה להוסיף!

התרגיל המחשבתי שלי להיום הוא: מדוע אני לא מצליח להביא את עצמי לדבר איתה עלינו? לכאורה אני חושש להרוס את מה שיש לנו כבר ולאבד את היכולת לתקשר אותה בכלל, אם היא לא תרצה לחזור. מנגד, אני די לא רגוע בפנים. קשה לי להתרכז בעבודה ובלימודים. מטרידה אותי העובדה של חוסר היציבות והשבריריות של המצב ולא פחות מזה -  אני רוצה אותה!

אני מרגיש שהקשר שלנו כמו לוליין שעומד על חבל מתחת לכיפת אוהל הקרקס. משיכה קלה לעבר הזוגיות יכולה להפיל אותו. להשאר בחזית האפלטונית של ידידים טובים תגרום לכך שיום אחד יבוא בחור ויציע לה להתקדם בחיים שלה, והיא כאדם הגיוני, תעדיף רווח שולי חיובי כלשהו על פני המצב הזה. באמת הייתי רוצה לדעת מה היא חושבת בעניין. מה היא מרגישה. אבל שוב, אני חושש לדבר איתה על זה כדי לא לאבד אותה. מה היא מרגישה לה שם בלב הפועם שלה? מה היא חושבת? מה יעשה לי הכי טוב? אני לא חושב שאפשרי בכלל להמנע המהחשבות האלה.

לולא הייתי רואה שיש לנו באמת הזדמנות להתחיל מחדש. לולא הייתי מודע לכך שדברים השתנו, אצלי וגם אצלה, ושהפעם באמת יש סיכוי שיצליח לנו. לולא כל אלה, הייתי רץ עם הראש בקיר ומדבר איתה ישירות על הכל, כי מה כבר היה לי לסכן. אבל עכשיו... עכשיו פתאום יש. חשוב לי גם כמובן שיהיה לה טוב, אבל אין לי מושג ירוק מה יעשה לה טוב. האם לה יש?

מצב לא פשוט. עדין מדי, אבל שווה מחשבה.