כיתה ט, גיל 15-16 אחת התקופות הקשות ביותר לנער בתיכון.
אני ניסיתי להיזכר איך הייתי אז, מה היו התחביבים שלי מה היה המראה שלי אבל אני לא זוכרת כמעט כלום.
חוץ מדברים נורא ספציפים שהתחילו בכיתה ט והמשיכו איתי עד עכשיו ובטח לכול החיים.
בכיתה ט אני התחלתי להסתובב בכול מיני כנסי אנימה,והתחלתי לטייל בכול הארץ לבד ונפגשתי עם כול החברים האטאקוים שהכרתי באינטרנט.
אני חייבת להגיד שנורא גדלתי מנטלית בתקופה הזאת.
אבל עדיין,הדבר היחיד שאני זוכרת בצורה ברורה מאוד עד היום מכיתה ט זה חוויות שקרו לי שבילבלו אותי נורא.
וגם הלחיצו אותי נורא.
בכיתה ט סוףסוף הבנתי איך זה מרגיש להיות טיפש-עשרה מאוהב ומטומטם רק מה שהיה שונה אצלי לעומת שאר חברי לכיתה היה שאהבה הראשונה שלי בתיכון היה עם בחורה! עם מישהו מאותו המין.
אני לא אשכח את הנשיקה הראשונה שלי עם אותה בחורה, זה היה הדבר הכי מרגש שקרה לי באותה התקופה.
כולם דיברו על הנשיקות הראשונות שלהם, על החבר שלהם, על הידיד הזה שהן דלוקות עליו.
אבל אני,אני הרגשתי את אותן הדברים לגבי בחורה. פחדתי נורא, הרגשתי כלואה בין מה שאני מרגישה מפנים ובין מה שאני מראה מבחוץ.
השקר הזה שליווה אותי של "החבר" הזה שדיברתי עליו המשיך גם בשנים של אחרי.
לאט לאט התחלתי להיפתח ולהגיד לאנשים פה ושם על המיניות שלי ועל "החבר" הזה שהוא בעצם היה "חברה" והם הופתעו לגלות אני חושבת עד כמה שהרגשות שלי,והבעיות שהיו לי לא היו שונים משלהם..
אבל, עדיין,הפוסט הזה זה אחד הדברים המפחידים שאי פעם עשיתי.
מהפחד שהאנשים שעוד לא יודעים לא יקבלו,יפחדו?
כול יום צריך לצאת מהארון שוב-ושוב, לאנשים חדשים וכול פעם זה מפחיד כמו בפעם הראשונה.
ואני לא אשקר אני עדיין בתהליכים של להבין את עצמי ולהבין אם זה הכול שחור ולבן או שיש גם מקום אפור איפהשהוא בסיפור הזה.
אז בבקשה, אל תוציאו אנשים בכוח.
ואל תגידו "תמיד ראו את זה עלייך"
כי זה תהליך ארוך וקשה ולא קל.
תנו לאנשים את הזמן שלהם ואם הם לא מרגישים תצורך לצאת שלא יצאו! זה עניין פרטי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
MonsterIsAlive