טוב, אז היי :)

אני מרי [שם בדוי] ואני מאוד אוהבת לכתוב [כפי שאפשר לראות ברשימות D;].

אני חושבת שכדאי שאני פשוט אתחיל לכתוב, לא? XD

~~~~~~~~~~~~~~~

"למען השם, דפני!" אמר לינקס בעצבנות. "תתעוררי כבר! ב-ו-ק-ר-!"

"תעזוב אותי..." מלמלתי בפינוק. לינקס הוא פשוט בן-אדם מעצבן. בייחוד על הבוקר.

"אם את לא תקומי עכשיו, גברת צעירה, ותעזרי לי להעיר את כולם..."

"אוף בסדר!" התעצבנתי וקמתי מהמיטה. חציתי את החדר לעבר הדלת בהליכת ברווז, ופתחתי את הדלת. "את עוזר לי או לא?" שאלתי בזעף את לינקס.

"זו העבודה שלך, בתור סגנית מנהל הפנימייה!" מלמל לינקס ונשכב לו על הפוך שבסלון. "ותעשי טובה, יש לך חדר, נכון? אז תשני בו ולא במקום ציבורי!"

"אני רק בת 15 ואני כבר סגנית מנהל, טוב לדעת!" אמרתי בכעס והלכתי לחדר של הבנים.

חמשת הבנים ישנו, ונראו כאילו הם מתים. מת'יו בן ה-5, ג'ון בן ה-8 ורין בן ה-10 כבר הראו סימנים שהם בדרך להתעורר.

"יאללה! לקום!!" צעקתי בקולי קולות.

"תעזבי אותנו..." מלמל פוג'י בן ה-12.

"קדימה! מת'יו, רוי..."

לבסוף הם קמו ודחפו אותי החוצה כדי שיוכלו להתארגן לקראת בית הספר.

צחקתי לעצמי והלכתי לחדר הבנות.

שלושת הבנות כבר היו על הרגליים, תשושות, והתלבשו גם לבית הספר.

"שומעים את הצעקות שלך מהונללו, אחותי!" אמרה שריל, בת ה-13. היא הייתה השנייה הכי גדולה בפנימייה אחרי.

"אבל ישנתן טוב כולכן?" שאלתי אותן בדאגה.

"כן!" אמרו ביחד ג'יין ובלה התאומות הזהות בנות ה-10.

יצאתי מהחדר שלהן והלכתי לחדר שלי.

החדר שלי היה רק שלי. לא הייתי צריכה להתגורר עם עוד אנשים.

הוא היה מעוצב בצורה ורדרדה-חומה וביתית כמו שאני אוהבת.

פתחתי את הארון והוצאתי את שני הבגדים הראשונים בצבצו - חולצה ארוכה מפוספסת בצבע חום ומכנסוני ג'ינס קרועים וקצרצרים.

גרבתי גרבי פסים אדומות-לבנות, נעלתי את נעלי האולסטאר השחורות שלי וקלעתי את השיער האדום שלי לצמה ארוכה.

יצאתי מהחדר וכולם כבר היו מוכנים לבית הספר.

"כולם לצאת ולחכות לאוטובוס! שיהיה יום טוב!" אמר לינקס וכל הילדים יצאו כמו עדר פילים דרך דלת הכניסה הצרה.

פניתי לצאת גם אני וללכת ברגל כמו תמיד (כי התיכון אליו אני הולכת הוא מול הפנימייה), אבל לינקס עצר אותי.

"למשרד" הוא אמר והלכנו למשרד החמים של לינקס.

"היום יגיעו ילדים חדשים" זרק לינקס את הפצצה הראשונה.

"עוד ילדים? איזה כיף!" אמרתי בשמחה.

"לא בגילאים שאת חושבת" זרק לינקס את הפצצה השנייה. "אלא ילדים בגיל 16 ו-17"

"אוקיי..." התלהבתי הרבה פחות.

"ואלו הולכים להיות כוכבי הרוק: אֶר, ביל וג'ייקוב. בנוסף אליהם, יצטרפו שתי בנות: ג'ני ונולה" זרק לינקס את הפצצה השלישית והאטומית מכולן.

"מ-מ-מה?!" גמגמתי בהתלהמות. "כוכבי הרוק הכי פופולארים בעולם?! למה?"

"האפוטרופוסים שלהם בטיול מסביב לעולם" אמר לינקס בפשטות. "הם החליטו לקחת את כל הכסף שהלהקה הרוויחה, ולברוח מבלי לומר מילה לילדים האלו. אז הם יעברו לפנימייה הזאת."

"ושתי הבנות?" שאלתי באי הבנה.

"אין להן אימא, והאבא לא יכול לפרנס אותן" אמר לינקס.

צנחתי על הכסא. "אני לא הולכת להיות הכי גדולה יותר."

"חשבתי שאת זקוקה לחברה חדשה בפנימייה. בגילאים שלך" אמר לינקס בחיוך מהוסס.

"זה נוראי" ייללתי.

"תסתכלי על חצי הכוס המלאה!" אמרה לינקס בתחנונים.

"יש בכלל חצי מלא?" שאלתי באומללות.

שנאתי אנשים בגילי. ובייחוד כוכבים מפורסמים. הם בטח רודפי פרסום, ובטח הם ייגנבו לי את הילדים שאוהבים אותי ומעריכים אותי!

האנשים בגילי כולם מטומטמים. אני אינטילגנטית מידיי בשביל כולם.

ומכושפת מידיי.

בעצם, יש לי כוחות על, אפשר להגיד. אני יכולה להשתמש באיזה כישוף שבא לי - אבל אני גרועה בזה. אני מכשפה, בקיצור.

אני טובה רק בכשפי ריפוי. לא יותר מזה.

לפעמים יוצאים לי קסמים מבלי שאני מתכוונת לכך, ובגלל זה לינקס עובד על הכנת שרביט מיוחד שיוכל לעזור לי לשלוט בכוחות שלי (לינקס הוא המדען הכי מוכשר בעולם כולו. הוא כבר זכה בפרס נובל).

לינקס היחידי שיודע שאני מכשפה. הוא גם ערך מחקר לבדוק אם יש עוד אנשים מכושפים כמוני, אבל אני היחידה בעולם מסוגי.

"אני יכולה ללכת לבית הספר עכשיו?" שאלתי במרירות.

"כן" אמר לינקס.

עזבתי את המשרד בעצבנות ויצאתי מבית הפנימייה, שטרחתי ועזרתי כל כל לשפץ ולבנות ביחד עם לינקס...

הגעתי לבית הספר ונכנסתי.

כולם כבר היו בכיתות, ואני איחרתי בגדול לשיעור ביולוגיה.

הוצאתי את ספרי מהלוקר, והלכתי לעבר כיתת הביולוגיה.

נכנסתי והמורה הסתכלה עליי בזעם. "שוב את מאחרת, מיס רוּז'?"

"אני מצטערת" מלמלתי.

"תכנסי. יש לך נקודה רעה בתיק האישי" אמרה המורה לוסיאל את המשפט הידוע.

הלכתי למקומי ליד מיי - החברה היחידה שלי והכי טובה שלי.

"שמעת על החדשות?" שאלה אותי מיי.

"שכוכבי רוק הולכים להתגורר אצלי בפנימייה?" שאלתי חזרה באומללות.

"כן!! זה כל כך מגניב!!" אמרה מיי והתרגשה בשקט.

זה למה אני לא סובלת אנשים בגיל שלי. כולם סתומים. מתלהבים מאנשים אחרים, שהם בני אדם בדיוק כמוהם.

זה מגעיל אותי. אבל את מיי אני מכירה כבר הרבה זמן, אחרי שהצלתי אותה מחבורה של בריונים, ולכן אני חברה שלה. היא גם בת האדם היחידה בגיל שלי שיכולה להבין אותי (אם זה בכלל אפשרי).

היום חלף כאילו נשבה רוח חזקה והעיפה אותו. הגיע הזמן לחזור הבייתה.

חזרתי לפנימייה בדיוק כשכולם עמדו ליד הדלת וציפו בקוצר רוח.

"אל תגיד לי שהם באים עכשיו..." מלמלתי בפחד לעבר לינקס, שעמד בתחילת השורה.

"תצטרפי לשורה, דפני" סינן לינקס.

הלכתי לסוף השורה, ליד שריל שהסתכלה בהתרגשות לעבר הלימוזינה השחורה שהופיעה פתאום באופק.

"את לא מתרגשת?" היא שאלה אותי באי הבנה.

"מתרגשת לא בצורה שבה את מתרגשת..." חרקתי שיניים.

שריל הסתכלה עליי באי אמונה, וחזרה להביט לעבר הלימוזינה, שכרגע נעצרה.

שמתי לב לפתע ששריל כבר כמעט בגובה שלי. זה ביאס אותי מאוד, כי אין לי גובה. אני נמוכה מהגובה הממוצע לגילי - דבר לא ממש טוב.

ואז הם יצאו מהלימוזינה.

כולם. כל החמישה שלינקס הזכיר. אפילו הבנות.

הבנות היו מהממות - וליבי צנח, כי אני לא ממש מהממת כמותן.

הן היו שתיהן בלונדיניות בעלות עיניים כחולות, גוף גבוה, רזה ומושלם, אפים ישרים ויפים...

הן היו תאומות זהות. הבנתי את זה באותו הרגע, ככל שהן התקרבו. הן פרפרו סביב כוכבי הרוק הידועים לשמצה (לפחות בראש שלי).

אר, הסולן הראשי, בעל שיער שחור ועיניים כחולות. גוף גבוה, שרירי אך רזה, מושלם... מידיי. זה נראה כאילו הוא פסל. לא מגניב.

ביל - כמה שהוא נראה פשוט, ככה הוא זוהר. שיער חום ועיניים חומות. גוף מעט שמנמן ושרירי מאוד. נראה כמו בריון. בגובה של אר, פחות או יותר.

וג'ייקוב, נראה אידיוט בלונדיני עם עיניים ירוקות. נראה כמו זאק אפרון, רק בשנות ה-17 לחייו.

לא חיבבתי אף אחד מהם. כולם נראים יפים מידיי. לא אנושיים.

ואני היחידה שמותר לה להיות לא אנושית בבית הזה!!

לפתע ראיתי שאֶר צולע, משום מה. החלטתי שאני לא שמה על זה קצוץ.

הם נכנסו.

"שלום לכם!" בירך אותם לינקס. "ברוכים הבאים לפנימיית הרמוני!"

"שלום..." מלמלו כולם.

"אני מת'יו!" אמר מתי'יו הראשון.

"אני ג'ון!"

"אני קטרינה!"

"אני פוג'ימרו, אבל אתם יכולים לקרוא לי פוג'י!"

"אני בלה!"

"אני ג'יין, האחות התאומה של בלה!"

"גם אנחנו תאומות" אמרו נולה וג'ני ביחד בחיוך וליטפו את פניהן של ג'יין ובלה. התחשק לי לזרוק משהו עליהן.

"אני רין!" המשיכו הילדים להציג את עצמם.

"אני רוי!"

"אני שריל!" התחנחנה שריל לפני הבנים, כשעברו לידה.

"ואני חמוס" פלטתי מבלי להכוון.

כל החמישה הסתכלו עליי בתמהון.

לינקס מיהר לעברי.

"אני מצטער בשם דפני על הגסות שלה" אמר לינקס בחיוך מתנצל וזרק לי מבט עוין.

"אני לא מצטערת" אמרתי בהתנשאות.

"אני יכול להניח שאת לא מחבבת אותנו במיוחד..." מלמל אר.

"איזו יכולת הבחנה חדה יש לך!" אמרתי לו בלגלוג.

הוא התקדם צעד אחד, ואז נאנק מכאבים.

"מה קרה?" שאל לינקס בבהלה והשורה התפרקה. כולם הקיפו את אר בדאגה. אפילו הילדים שלי. שלי!!

"זה רעל... כמו שהיה לי... איך זה קרה?" שמעתי את לינקס מדבר מתוך ההמולה.

"נדל ארסי במיוחד... אני אלרגי אליהם..." שמעתי את אר אומר אליהם ואז הוא קרס.

"דפני! בואי מייד!" אמר לינקס והבנתי מה הוא רוצה שאעשה.

פילסתי את דרכי דרך כולם וראיתי שהצבע אזל מפניו של אר. הוא היה חיוור, והדם נזל בקצב מפחיד מהרגל שלו.

"את יודעת מה לעשות!" אמר לינקס.

"אבל - " אמרתי בלחץ והסתכלתי על כולם בדאגה.

"תמחקי להם את הזכרונות אחר כך!" אמר לינקס בלחץ. "רק תעשי את זה!"

"אבל אני לא טובה במחיקת - "

"נו כבר!!"

כולם התלחששו. אף אחד לא הבין על מה לינקס ואני מדברים.

"תתרחקו" ציוויתי וכולם התרחקו ויצרו מעין מעגל אליפסי סביב לינקס, אר ואני.

הושטתי את ידיי מעל לרגלו הפצועה של אר. הוא הסתכל עליי באי הבנה, כמו שכולם הסתכלו עליי באי הבנה.

עצמתי את עיניי ומלמלתי, "קלירו"

והאור הכחול שיצא מידיי, נראה אפילו מבעד לעיניי הסגורות.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

טוב, אז זהו להפעם :)

יצא לי ממש ארוך... וכפי שהבנתם, זה גם כולל פנטזיה. אבל זה לא יהיה פנטזיה מופרזת. זה יהיה במידה :)

נמנמ... תגיבו? בבקשה??? גם אם לא אהבתם! D;

תחכו לפרק 2 P:

מרי 3>