ומסופר על דוד המלך אשר נלקח מן הצאן להוביל את עם ישראל. ובהיותו נער ישב יום אחד בשדה והתבונן בטבע. לפתע הבחין בצרעה אוכלת עכביש. התפלא דוד והפטיר כלפי בורא עולם: רבונו של עולם, אדון כל הברואים, לשם מה, בראת בריות אלו בעולמך ?
מה הנאה יש בהן לעולם ? הצירעה הרי כל כוחה בחבלה, זוללת דבש ומשחיתתו,
ואילו העכביש כל ימיו הוא עסוק באריגה, בלי שמישהו ואף לא הוא עצמו לובש את מעשה ידיו. חייך לו בורא עולם ממקום מושבו במרומים.
חלפו שנים ודוד יכל גם לדוב וגם לאריה, קטל את גולית.
אך טעם בעכביש לא מצא. הזמן לא עוצר ודוד הופך מחביבו של שאול לשנוא נפשו. בלית ברירה הוא נמלט למדבר כשאנשי שאול דולקים אחריו.
דוד מחליט למצוא מקלט במערה, שם אבן למראשותיו ונרדם .
בלילה שולח אלוהים עכביש שטווה קוריו על פתח המערה וחוסם אותה. בבוקר מתעורר דוד לשמע קולות חיילי שאול המתקרבים.
עוד רגע והם כבר בפתח המערה. ואז... נשמעת השיחה בין חיילי שאול להכנס או לא להכנס.
דוד בוודאי אינו כאן טוען אחד החיילים. ראו , קורי עכביש על הפתח. אילו נכנס לכאן דוד , היה קורע את הקורים.
וכך מתרחקים החיילים. כשראה דוד כי עברה הרעה, יצא ממחבואו וראה את העכביש העסוק באריגתו ומיד הבין כי הוא הוא שהציל אותו מכף רודפיו,
ופתח ואמר: ברוך יוצרך, ברוך בוראך, וברוך אתה לעולמים.
http://www.zav.co.il/index.php?option=com_content&view=article&id=16
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טל עוז