שוב אני יוצאת למלחמה נגד עצמי.
מרגישה שתוקפים אותי, ושאני לא בסדר.
מרגישה כמו הילדה הקטנה שהייתי.
נמצאת בחוסר ביטחון מגעיל.
ולא בכל התחומים בחיי.
בעיקר בתחום מסויים אחד.
לילדים האלה מגיע יותר טוב...
זה מה שאני חושבת.
לא מישהי שבאה לתקופה קצרה.
לסגור כמה פינות למערכת.
וגם לי מגיע טוב יותר...
אני מאבדת סבלנות.
ואני לא עובדת ב100%.
כי אני רוצה שזה יגמר כבר.
לא רוצה לעמוד מול הילדים האלה.
כי זה קשה כל כך.
לא חשבתי שיהיה כל כך קשה.
והפתרון זה אסרטיביות.
ועדיין לא מצאתי אצלי דבר כזה.
והם לא מרגישים שיש להם מדריכה.
והם לא מרגישים שאיכפת לי.
וזה לא נכון.
כי כמעט כל מה שאני עושה בחיים שלי,
זה בשבילם.
זה בשביל שלהם יהיה מקום טוב להיות בו.
וזה לא מספיק.
כי שכחתי מהם באופן אישי.
ראיתי את הקבוצה
לא את הפרט.
וזה כל כך לא אופייני לי.
הייתי צריכה ללכת עם האינסטינקטים שלי.
לא עם ההוראות שקיבלתי מלמעלה.
אוהבת
(C) טל עוז
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טל עוז