"נו?" ישב אדי מול ריימונד מול שולחן שחמט. השעה הייתה שש בערב ביום שאחרי הנשף.
"הפעם אני אנצח אותך." ריימונד היה נחוש.
קורדל עברה ליד שניהם, עצרה לרגע מול שולחן השחמט, אחזה באחד השחקנים של ריימונד ואכלה את המלכה של אדי. "שח מט." היא אמרה והלכה לעבר המטבח.
"יייייייש!" קם ריימונד מהכיסא והצביע על אדי. "אתה סתום ואני לא, אני ניצחתי!"
אדי הניח את ידו על מצחו. "אתה מטופש." הוא סינן בשקט ואז הסתובב אל קורדל והצביע עליה. "את! את תשלמי על זה..! אישה..!"
קורדל נגסה באדישות בתפוח וכיווצה את גבותיה.
"על מה כל הצעקות?" ירד דיימון במדרגות ופרע את שיערו.
"אני ניצחתי את אדי בשחמט!" ריימונד עמד על הספה לרגע והתחיל לרקוד.
"טכנית, אני ניצחתי." סיננה קורדל ונגסה שוב בתפוח.
"טכנית, תשתקי." עצר ריימונד מלרקוד לרגע.
"אני אעמיד פנים שלא ראיתי כלום." כיווץ דיימון את גבותיו ואז שאל "ליווית את ג'מה הביתה אתמול?"
"כן." אמר ריימונד וירד מן הספה. "יש לה אחות מתוקה."
"אולי תזמין אותה לארוחת ערב היום?" ביקשה קורדל.
"אין בעיה." ניגש ריימונד לעבר הטלפון.
"אתה תשרוף את העוף!" צעק אדי על דיימון.
"אני לא אשרוף כלום, חכה, תן לזה להתבשל. בינתיים תחתוך משהו. הנה, קח, עגבניה." דיימון הושיט לאדי עגבניה.
"מה יילך טוב עם העוף? יין לבן או אדום?" שאלה קורדל והתלבטה בין שני בקבוקים ישנים.
"מה זה משנה, תביאי אלכוהול, אישה!" צעק אדי וחתך את העגבניה עקום.
"תלמד לחתוך, מה זה, עשית ממנה פירה." הקניטה קורדל את אחיה.
אדי חבט את הסכין בסערה על השיש ופער את פיו לנוכח ההקנטה של קורדל.
קורדל הרימה גבה. "מה, מה אמרתי?"
"זאת נקודה רגישה אצלו." לחש דיימון.
"א..אני?!" צעק אדי. "אני לא יודע לחתוך עגבניה?! ת-תסלחי לי מאוד, אני חושב שהעגבניה הזאת ראויה למאכל!"
קורדל החליטה להתעלם מהסיטואציה המוזרה ולצאת מהמטבח.
"מה אתה אומר?" קורדל הגישה לריימונד את שני הבקבוקים. הוא ישב ליד שולחן האירוח ודפדף בספר.
"זה." הוא הצביע על האדום.
"כן, גם אני חשבתי, זה יילך מצויין עם העוף." קורדל הניחה את שני הבקבוקים על השולחן.
הצעקה הרחוקה של אדי הוציאה את שניהם מריכוז לרגע.
"היא לא תגיד לי שאני לא יודע לחתוך עגבניה!"
"מה אמרת לו?" שאל ריימונד את קורדל.
"שהעגבניה שלו נראית כמו פירה." אמרה קורדל בהיסח דעת ואז שאלה "מתי ג'מה באה?"
"בעוד חצי שעה בערך, תתארגני בינתיים." אמר ריימונד. "אני אחזיר את היין הלבן למטבח."
קורדל קשרה את הסרט הסגול של שמלתה. היא הציצה לרגע מהחלון וראתה את ג'מה קרבה לפתח הבית.
"ג'מה!" היא אמרה ויצאה מהחדר שלה.
"ג'מה!" צעקה קורדל שוב וחיבקה את ג'מה חיבוק חם.
"קורדל!" חיבקה ג'מה את קורדל בחזרה.
"פטריק!" אמר ריימונד וזכה למבטים צוננים. הוא המשיך לחייך ולהזיז את ראשו.
"לא. פשוט לא." -"לא. לא." אמרו קורדל וג'מה.
הבעתו של ריימונד השתנתה להבעה חמוצה עד שג'מה נשקה לשפתיו.
"פטריק!" אמרה קורדל וג'מה והיא צחקו צחוק פרוע.
"אז, כמה זמן נמשכת חופשת החגים?" שאל דיימון.
"אני חושבת ששלושה שבועות, אבל אחר כך יש הפסקה ואז חופשת חג המולד." אמרה קורדל ונגסה בעוף.
"מעניין אם יעשו נשף השנה גם לחג המולד." אמר ריימונד.
"אני לא חושבת שיעשו." אמרה קורדל וג'מה הסכימה ואמרה "הנשף הזה היה אמור להספיק, המורים רוצים לחסוך את כל התקציב לנשף סיום השנה."
"שמעתי שזה הולך להיות אדיר." אמר אדי.
"אתן כבר יצאתן אבל אנחנו נשארנו בתוך האודיטוריום והמנהל עלה ודיבר על העניין עם ברוק." אמר דיימון.
"באמת?" שאלה ג'מה ושתתה מעט יין.
"כן, הוא אמר שלמרות הטרגדיות שעברו על בית הספר השנה צריכים להמשיך הלאה וללמוד ושזה לא צריך להוריד לנו את המורל. אם הוא רק היה יודע שמדובר בברוק.." דיימון הניח את זרועו על השולחן.
"אף אחד לא חושד בה. ואלה שכן יודעים את האמת מפחדים לדבר." אמר ריימונד.
"בכל מקרה, עכשיו לא נפגוש בה. אין לימודים בינתיים, אפשר להירגע. כשתהיה סיבה לדאגה - נדאג." אמרה קורדל ונשענה אחורנית.
"את יודעת, זה חופש. את לא צריכה לחזור כל כך מוקדם הביתה." ידו של ריימונד סביב כתפיה של ג'מה, הם בדרך לביתה.
"אני צריכה לשמור על אחותי. אמא שלי נוסעת להביא קרובים לבלות אצלנו את החופשה." ג'מה הניחה את ידה סביב מותניו.
"מתי היא חוזרת? אני לא רוצה שתהיי לבד." אמר ריימונד.
"היא בטח תחזור בלילה, אתה יכול להישאר אצלי עד שהיא חוזרת." אמרה ג'מה.
"לילה טוב" כיסה ריימונד את אחותה של ג'מה וג'מה סגרה את הספר. שניהם יצאו מן החדר הקטן וסגרו את הדלת.
"כולם ישנים." חייך ריימונד.
"שלא תעז." חייכה ג'מה חיוך רחב יותר וברחה לעבר החדר שלה. ריימונד רץ אחריה.
הוא התעורר בבוקר תחת השמיכה שלה. בגדיו היו מפוזרים בכל החדר פרט לבוקסר שלבש על גופו.
"ג'מה?" הוא מלמל כשראה שהיא לא לצדו.
הוא יצא מן החדר שלה וירד לחדר האורחים. הוא שפשף את עינו ואמר "ג'מה?"
ברגע שהתעשת הוא ראה המון אורחים סביב השולחן וכולם מביטים על.. זקפת הבוקר שלו.
"מה אתה עושה?!" ג'מה וריימונד היו בחדר שלה, היא צחקה כל כך חזק שלא יכלה לנשום. "היו שמה ילדות בנות תשע!"
ריימונד היה בהלם. "ממה אתה לחוץ? הם לקחו את זה בקלות, זה היה משעשע דווקא. ואפילו מרשים." היא שלחה לשם את ידה והוא קפץ.
"ג'מה! עשיתי לילדות קטנות עוול!" הוא הניח את ידו על פניו.
"לא עוול, פנטזיות. עכשיו קום, תתלבש ובוא לומר בוקר טוב."
"בוקר טוב." חייך ריימונד וכל כך הסמיק שהרגיש שהלחיים שלו בוערות.
"בוקר טוב." חייכה אמא של ג'מה והרימה קנקן. "לימונדה?"
"אז, מאיפה שניכם מכירים?" אמא של ג'מה, ג'מה וריימונד ישבו ליד שולחן בחצר.
"מבית הספר." אמר ריימונד.
"אתה לא ריימונד ביירון?" אמה שאלה.
"כן." הוא חייך קצת בביישנות.
"שמעתי על משפחת ביירון, המשפחה שלך הייתה המממנת העיקרית להקמת הספריה." אמה של ג'מה מזגה מעט לימונדה לכוס השתיה של ריימונד.
"בין המממנות, משפחת סילברבל השתתפה גם." אמר ריימונד.
"הו, סילברבל. אחת מבנות המשפחה עובדת עד היום בספריה, אנטיפטית רצינית." האישה הנאה חייכה
ריימונד גיחך.
"אמא, כריסטה הגיעה?" שאלה ג'מה את אמה.
"כן, היא חיפשה אותך קודם, היא.." אמה של ג'מה לא הספיקה לסיים את המשפט וכבר נערה יפה עם שיער חום מתולתל נעמדה לידה. "ג'מה!" הנערה אמרה וג'מה קמה. "כריסטה!" הן התחבקו.
"ריימונד, תכיר, זו כריסטה, היא מאנגליה. היא קרובת משפחה, אמא שלה ואמא שלי גדלו יחד."
כריסטה קדה ודיברה במבטא אנגלי כבד. "תענוג להכיר אותך!"
ריימונד הנהן בראשו וחייך.
"כריסטה, אמרת?" ניסה אדי לחקור אודות האובייקט החדש. השעה הייתה ארבע בצהריים וריימונד כבר חזר הביתה.
"אתה לא יכול להתחיל עם קרובת משפחה של חברה שלי, אדי!" אמר ריימונד.
דיימון עמד לדבר עד שריימונד עצר גם אותו. "וגם לא אתה, דיימון."
"זאת רק בחורה!" אמר אדי.
"בחורה שאם תזיין ותשבור לה את הלב ג'מה לא תסלח לי לעולם." אמר ריימונד. "סוף סיפור."
הטלפון צלצל.
"חכה רגע." אמר ריימונד והרים את השפופרת.
"ריימונד?" נשמע מהצד השני.
"אוליבר!" אמר ריימונד אחרי שזיהה את הקול.
"מה נשמע? איך החופשה?" שאל אוליבר וריימונד ענה לו
"מצויין, הכל כרגיל, איך אצלך?"
"אני עושה מסיבה אדירה היום, תוכל להביא את ג'מה והאחים שלך, יהיה מגניב." אוליבר אמר
"אני אשמח לבוא, מתי זה מתחיל, רק?"
"נו, שתצא כבר, שתצא כבר!" לחש אדי לריימונד.
"עזוב את כריסטה, במילא לא תעשה איתה כלום." לחש ריימונד חזרה.
"היי!" ג'מה וכריסטה יצאו מפתח הבית.
אדי הרגיש שהוא עומד להשתגע.
"היי." חייך ריימונד למראה חברתו היפה וחיבק אותה. "את נראית מעולה"
"תודה." חיקתה ג'מה את הקידה של כריסטה מהצהריים.
"את לא עושה את זה טוב." אמרה כריסטה במבטא הכבד שלה וקדה בעצמה. ג'מה צחקה.
"קורדל!" קפצה ג'מה על קורדל.
"ג'מה!" צחקה קורדל וחיבקה אותה.
ג'מה צחקה ואז אמרה "אויש, סליחה כריסטה, זאת קורדל, היא אחותו של ריימונד ואלו אדי ודיימון."
אדי ודיימון חייכו חיוכים מטומטמים לכריסטה. "היי." שניהם אמרו ונופפו.
"תענוג להכיר אתכם." קדה כריסטה.
"תענוג להכיר גם אותך." חייך דיימון את החיוך הממיס שלו וקרץ לה בפלרטטנות.
"לא, אתה לא." דחף אדי את דיימון מעט.
"איפה הבית בדיוק?" שאלה כריסטה. "העקבים הורגים אותי."
"בדיוק פה." הצביעה קורדל, ידיה שלובות בידיהן של ג'מה וכריסטה.
"חתיכת מסיבה." מלמלה כריסטה.
"משהו כזה, כל המסיבות שלו ראוותניות אבל הוא מאוד נחמד." אמרה ג'מה.
"אוליבר?" שאלה קורדל.
אדי דיימון וריימונד שמעו את השיחה שלהן בקושי. הם הלכו מאחוריהן במרחק של כמה מטרים.
"תגיד לו שהיא שלי." אמר אדי.
"היא לא של אף אחד משניכם. חסרות בנות בשכבה?" שאל ריימונד.
"אף אחת מהן היא לא כריסטה." אמר דיימון.
"מה יש לכם, לשניכם? יש מספיק בנות בשכבה. אתם לא יכולים להתחיל עם כריסטה וזה סופי." קבע ריימונד.
הם נכנסו לתוך הבית של אוליבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
