זה הקטע שלי כנראה, הליכה ארוכה עד שאני מגיעה לנחלה. אם אני יוצרת דרמות? אני כנראה נמשכת לטירוף, אבל אני אוהבת את העבר שאני משאירה מאחור, אני אוהבת ומתרגשת להסתכל קדימה... אחרי הכל אני כבר יודעת טוב מאוד מה אני, מי אני, מה עברתי ומה אני מסוגלת לעבור בלי למצמץ... אבל כמו שכל פעם שמשהו מת, אני מזילה דמעה...לראשונה אני לא מאשימה שום עבר או שום התנהגות... ההתנהגות הגועלית שמאפיינת אותי לפעמים היא כמובן תוצאה של הדברים שהיו ונגמרו והותירו בי משהו רע... אבל זה לא מה שגרם ללב שלי להשתחרר לחופשי סוף סוף. להפסיק לאהוב... נכנס כל הקטע של המשמעות של כל זה... והמשמעות היא שבחיים צריך ללכת ולהלחם בפחדים שלנו גם אם זה יקרע אותנו לגזרים, גם אם נצטרך להסתכל לפחד בעיניים ולראות בהם את כל הסיוטים שלנו, כי אם לא... אם לא נתמודד, הסיוטים יהפכו למציאות.. כל בחירה בחיים יש לעשות עם הלב..לפחות בכל מה שקשור אליו... כי הלב לא משקר... לפעמים אנחנו משקרים לו... ואז הוא זה שנשבר בסוף.. אבל נשבר כי הרגלנו אותו למחשבה מסויימת ולפעמים מתגלה כדרך הכי לא נכונה בשבילנו. לא עצובה.. לא כועסת... לא שבורה... כבויה, הרבה חלומות נכבו בי אתמול...רובם כבו בי... הייתה בי אהבה... אני לא יודעת אם נשאר לי משהו... מהיכולת, מהרצון אי פעם להרגיש... כשהגוף מתכווץ והכאב בא מבפנים ואתה מרגיש את הכאב הזה... כאב פיזי שבא מהלב... שבא מהחזה.. שבא מהגרון.. מהנשמה. כאב שלוקח לך המון זמן לשכוח.. לראש לוקח המון זמן להשתחרר מהחושך שלו. לפעמים אתה צריך להיות לגמרי לבד... כדי לחזור לעצמך, למקורות... לאיפה שהייתי מאושרת... והפעם האחרונה שהייתי מאושרת היה כשהייתי לבד.