מה שאנחנו רוצים, מה שאנחנו צריכים, מה שאנחנו מתחננים אליו, ההפך ממה שקורה. כמעט תמיד. תמיד אצלי.

ואני לא רוצה לשנוא , לא רוצה לשנוא את המערכת הזאת, את האנשים האלה, אני כמו תרופה יקרה שהיא מזמן פג תוקף, אין לה שימוש, שומרים אותה בארון בשביל להזכיר לעצמינו מה אנחנו צריכים לקחת אם. אם נרגיש רע , אם הכאב יחזור. 

כל אחד, כל אחד שנגעתי בו, הוצאתי ממנו רק את הרע, כל אדם, כל מי שאי פעם היה קרוב אלי, הפך להיות למשהו שהוא בעצמו לא זיהה... ואני.. כל כך טובה בלגרום לאנשים לאהוב אותי, אני לא יודעת איזה סיבות אני נותנת להם.. אין סיבה. 

אין סיבה אחת לאהוב בן אדם שכל מערכת יחסים שלו הופכת לטירוף וכאב, שכל חברות מתהפכת ברגע ונשברת לחתיכות רק בגלל מה שאני מסוגלת להגיד.

ואז אני מוצאת משהו טוב...מחפשת בו את הרע עד שאני מוצאת... וכשאני מוצאת את שואפת לתוך הכאב הפנימי שנולד איתי וכנראה ימות איתי.. לתוך הריאות... הרע הזה.. הולך וגדל.. ואני ממשיכה.. כי לא מגיע לי .. לא מגיע לי משהו נורמלי.. כי אני לא נורמלית.. אף פעם לא היית נורמלית.. אני ניזונה מכאב ודרמה... הרבה לפני הבינו ואמרו.. הרבה צדקו...החיים האלה לא אמורים להיות כאלה..פעם הייתי מתבגרת בתוך כל זה.. ועכשיו בין המון אנשים בגילי שיודעים מה הם, מי הם, מה הם רוצים, אני רק רוצה שהריקנות שלי תלך לישון... אני רוצה שהוא...שיהיה מאושר.. שהיא .. שהיא תהיה מאושרת.. והם. רוצה שכולם יהיו מאושרים.. אני מוכנה להקריב את האושר שממילא מעולם לא היה לי בפנים.. רק שתתנו לי ללכת...רק תתנו לי ללכת בלי לבכות.. בלי שתרגישו רע... איך מישהי כל כך מזוהמת כמוני.. הצליחה להיות משהו כל כך חשוב בחיים של אנשים אחרים.. ואיך אני יוצאת מזה בלי להשאיר לאף אחד חור בלב?