עייפה כי כלום לא הולך, ואני אפילו מפחדת להתלונן מרוב אמונות תפלות. פחד. פחד . פחד .

כנראה אני הרבה יותר חלשה ממה שאני חושבת, ואולי כולם רואים את זה.. חוץ ממני. 

ואני ממזמן לא אני. לא יודעת אם הייתי אני...לא יודעת מה אני.

ואין דרך לברוח...ואין לאן... אין איך... והרצון רק מתגבר.. רצון שמנתק אותך מהמציאות ואתה ברגע אחד הופך להיות כל כך שונה מכל מי שמסביב.. וזה רק גורם לי לרצות לברוח מהר יותר.. רחוק יותר..

ואני לא רוצה להיות אותה אחת... לא רוצה להיות זאת שנכנעת לפני שהיא מבינה מול מי נלחמים...

ואני פוגעת בכל מי שאני אוהבת...הכל מלווה באשליית כאב שאני בעצמי מרגישה,

אולי אני לגמרי פאקד אפ ואנשים מאמינים להצגות האלה?

הוא הדבר היחיד ששומר על השפיות שלי, האור שלי, ואני מכבה אותו... וככל שמחשיך אצלו.. הלב שלי רק נהיה יותר ויותר קר...והוא לא נותן לי לברוח..

אז מה עושים עם הכאב הזה,

מה עושים כשאתה לא נמצא במקום שלך בעולם? 

אני קמה בבוקר, מתמלאת אהבה לחיים.. לעולם.. עד שאני צריכה לצאת מהבית.. ואז הגוף שלי מתקווץ... אני שונאת אותם!!! אני בחורה בת 24 לא אותה מתבגרת טיפשה שהייתי כשהתחלתי לכתוב כאן.. בת 15 וכלום לא השתנה. 

אני לא צריכה להיות כאן! לא לעבוד בשביל אף אחד, לא להסביר שום דבר לאף אחד, ולא לתת לטיפשות הזאת להתקרב אלי,

הרי רדיפה אחרי כסף מעולם לא היה השאיפה שלי בחיים, רציתי ללמוד מקצוע של טיפול באנשים, של עזרה לאחרים, זאת הייתה התבססות העיקרית שלי כשחשבתי מה ללכת ללמוד, ועכשיו? איזה אנשים אם אני מלאת שנאה, אכזבה, כעס, וצלקות מאותם אנשים, אי אפשר להגיד שאין אנשים טובים. יש... אחרת העולם שלנו היה ממזמן מתפוצץ לחתיכות.. אבל איך אפשר להאמין באנשים? איך אפשר לחיות בעולם של כוח, של כסף, של תועבה, של צביעות, של שקרים, של רכילות, של אנשים שצמאים לראות דם של אחרים...קצת אחרי שהם מסיימים לשאוב מהם ת'כסף...

וכל מה שאני רוצה זה לחיות בוילה גדולה באמצע יער אי שם במדינה רחוקה...עם המשפחה שלי.. איתו... בלי כל הבולשיט הזה שאנשים מבזבזים עליו כנראה יותר מגלגול אחד כדי להשיג.. עוד ועוד כסף.. אז יש לי דבר אחד להגיד לכם... בסוף.. תעלו למעלה.. עם ידיים פאקין ריקות!!! העברתם את החיים שלכם על בזבוז זמן בשביל כסף, ואיזה עולם מעוות אנחנו חיים בו שיש אנשים טובים.. כמו ההורים שלי.. שיגידו שבלי זה אנחנו כלום.. איך כלום?

אז זאת המטרה? אנחנו באנו לעולם הזה.. כדי להלחם על הניירות האלה? על המספרים בבנק? על הרכוש? על בתים? עסקים? למה אי אפשר לחיות בכבוד בלי להרוג את עצמינו באיטיות? ועמוק בלב אני מודה לאלוהים על כל מה שנתן לי.. וממשיכה לשנוא את האדם על כל מה שהוא לקח ממני..

אני רק רוצה להתעורר בבוקר , להכין לעצמי קפה.. ולשתות אותו בנחת לצד בעלי האהוב... בלי למהר לרוץ לאנשהו.. בלי לשמוע אף אחד מעל הראש שלי שחושב שיש לו את הזכות לפתוח עלי את הפה..

נמאס מעולם מעוות שבו אנשים מוגדרים על סמך מה שיש להם ולא על סמך מה שהם מבפנים.. אז יכול להיות שאני ילדותית.. וטיפשה.. או נאיבית.. כמו תמיד.. לעולם לא אמרתי שהמציאות הזאת בשבילי..