כמו חלום שלא הולך להתגשם.

אבל הוא לא מפסיק לחזור על עצמו , להרעיש בראש, להתנגן בין השירים, להריח בין הנשימות.

כמו חלום שמחריד  שאני מסוגלת להגשים.

והמועקה בלב, שהחיים לא תמיד מרשים.

ואם כן הייתי רצה כמו מטורפת לאש?

חלומות גדולים לא נוטים להתגשם.

אבל כל כך הרגשתי שם בבית.

אלוהים, בבית. איפשהו, שם.

האם זה אומר שאני יותר אבודה ממה שאי פעם דמיינתי.

הכל כבר מעבר למה שהחיים מסוגלים לתת לך.

מדובר במה אתה מסוגל לקום ולקחת.

אחחח אלוהים , כמה מפחיד זה. לקום ולקחת...

ואני, מי אני בסה"כ?

פחדנית, חשדנית שתמיד צעד אחד לפני הבדיחה הבאה

שאני מספרת על עצמי בראש

וכועסת עליכם.

כי ככה אני, רוצה להפגע בכל מקרה כדי שלא תצטרכו לאכזב.

כי העולם אכזרי ומי כמוני יודעת

אז החיים הם שיגרה שבניתי בתוך עולם משעמם

ומה שמציל...זה הטירוף שלי, ההוא בראש שתמיד שם להפתיע אותי בהומור אכזרי על כמה שהכל אבוד.

אבל עדיין אחח להתמכר להרגשה של האבוד. הרי כבר הייתי שם מאז ומתמיד.

אבוד הוא מקום בו כבר נוח לי.

כי למצוא את עצמי זה לנסוע רחוק. 

חבל שאין איזה במאי מטורף שיבוא ויכניס לחיים שלי קצת מהטירוף החלומי שיש לי בראש.רגשות שכל יום. נחנקים. נדחסים ונרדמים... יחד עם העיניים שלי... שתמיד... אבל תמיד עייפות.