עזבו אתכם הכותרת, תקראו, יכול להזיז לכם משהו?

מוזר, פעם ראשונה בחיי להתחיל לכתוב משהו בלי שמץ של ידיעה מה זה הולך להיות.

לעולם לא ניסיתי לענות לעצמי על השאלה "למה אני לא מסוגלת לכתוב כשטוב לי ?"

אולי כי הצלחתי להבין שכל מה שחיפשתי זה להתרסק כדי לבנות את עצמי מחדש.

כשרע לי, קל לבטא את הכאב, הכל עניין של להטיח ולהטיח ובום! הבן אדם מבין שכואב לי. 

למי אכפת שטוב לי? 

אתם יודעים מתי היה לי הכי טוב? כשכבר לא היה לי יותר לאן הכי רע. 

באותו רגע שמצאתי הכל בלאבד את הכל. 

הבנתי שפשוט ריסקתי את כל הסלעים שהניחו עלי ונשארתי...בלי כלום. 

אתם יודעים מה הכי קל בלהיות מרוסק ריגשית?

שאין לכם מה לסחוב יותר, ותסכימו איתי...ככה הרבה יותר קל ללכת...לא?

ואז לראשונה נשמתי, מפה פשוט צפיתי בעצמי מהצד, ורוב הרגשות שלי היו שאני פשוט אוהבת את עצמי. 

לראשונה בחיי, הרגשתי...שאני אוהבת את עצמי. זאת גם הייתה התקופה שכולם אהבו אותי.

אין לכם מושג איך אנשים אוהבים אתכם כשאתם אוהבים את עצמכם.

ואת זה גיליתי...כשהתרסקתי...

הייתי כבולה, בתוך קשר הרסני, פוגעני, לא שפוי ולא בריא...

הייתי הרוסה כי סיימתי קשר עם בן אדם למרות זאת שאני שסיימתי אותו.

אני שחררתי את עצמי בעזרת אהבה, אהבה אחרת, שלקחה אותי לטיול ארוך שבו כל מה שהיה עלי זה תיק גב קטן של ביטחון מוזר שפשוט נחת עלי...

כשאיבדתי הכל.

וזה היה כל כך טוב! לראשונה נתתי לעצמי להיות אני. 

ופתאום הכל נראה לי אפשרי, אלוהים יודע מאיפה היו הכוחות האלה.

מאז...מצאתי את עצמי.

לפעמים, נדמה שצריך להניח לדברים, לתת להם לקח אותך, לפעמים אנחנו מאבדים הכל,אבל ביום אחד...מקבלים עולם חדש.

לפעמים צריך לתת לחיים לקחת אתכם...

למקום שאתם צריכים להגיע אליו , וטוב לי. 

טוב לי כי אני מרגישה צמרמורת על  עצם המחשבה שיכולתי לפני כשלוש שנים לפחד ולהחליט אחרת.

אני אוהבת את החיים, אני לא מתחרטת על העבר שלי, אני מאושרת מכל רגע...

אז, מקווה שהצלחתי פעם ראשונה בחיי באמת לכתוב כשאני שמחה.