"את מחייכת, זה כבר טוב...יש סיבה מיוחדת?"

אני גורמת לי לחייך גם ברגע הכי נוראי כמו שהיה לי היום.

את עושה לי טוב.

מוזר לי אבל כנראה שאאלץ להודות שזה נכון.

ככה, ביני לבין עצמי.

אני מקווה להשאיר את זה לעצמי.

יקח זמן עד שיצאו לי המילים מהפה.

אני לא רוצה להיות אחת מתוך הרבה שמרגישות ככה.

אז את גם לא תדעי.

ולא הייתי מרגישה את הכאב החד הזה, החמלה, והשריפה הפנימית בלב.

הלוואי והיה לי הכוח לדבר איתך על הנושא.

הלוואי והיו לי המילים.

והלוואי שלא הייתי רדומה.

והלוואי שלא היית גורמת ללב שלי להרגיש כבד.

אני מפחדת שאני מרגישה אלייך.

או

שאולי זו רק הזדהות או רחמים או...רצון לעטוף אותך בחיבוק?

ולצרוח לך שאני מצטערת. מצטערת ולא לדעת על מה.

אבל הכי, אני מרגישה שאין לי זכות.

עד שיספיק לי

הדף

להוציא את כל

המועקה שבי.

רק אז

אני אחדול

להכאיב לעצמי

בלב

שיש בו כבדות יתרה ואי יכולת לנשוא עוד.

אז אני מדחיקה עוד קצת

עד שבסוף הוא

יישבר ו..

יגיד לי דיי.

מוזר לי.

לשכוח או לא

וייסורי עתיד

אני לא שמה לב,

איך לאט

ובשקט

אני שבויה של

המאניה

דיפרסיה

ואין לי

מוצא ממנה.

אז אני שותקת.

אז מה אם שורפות לי הדמעות בעיניים,

אז מה אם אני לא מצליחה להוציא אותך מהראש,

אז מה?

אז הלב שלי שבור לאלפי רסיסים קטנים ולא מסוגל להתאחות לא משנה מה אני מנסה.

זה עדיין לא אומר שאכפת לך,

או שפאקינג תטרחי לשמור על קשר.

וקיבינימט כמה הרסת את הרצון שלי לזכור את הכל בחיוך,

פשוט עכשיו העיניים שלי בוערות מכעס.

ואז מה, נכון?

אז מה.

הרי את אף פעם לא יכולה להתמודד ואף פעם לא תביני מה עשית.

ותשמרי את המילים שלך לעצמך, כי אני לא רוצה אותן.

הן מכאיבות לי.

מילים שכל לילה הייתי שומעת ומחבקת אליי באהבה.

מילים שהיו עושות לי צמרמורות בכל הגוף עד ש...את יודעת.

הן התחלפו במילים אחרות,

שאולי הן כלל לא מילים.

אז אני לא ממש מבינה אם יש פה מקום לשפת הסימנים,

ועל מה כל זה מצביע בעצם?

על זה שאני טיפשה שבכלל אכפת לי.

וסך הכל אני מוכיחה את חוקי הטבע האידיוטי של הנשים החלשות-

כשלמישהו לא אכפת מהן- הן רודפות אחריו.

ומה זה משנה מאיזה מין הצד השני.

לפעמים אני מאחלת לעצמי להיות סטרייטית.

רק כי שם אולי כואב פחות, ושם זה נראה יציב יותר,

בלי בנות משוגעות שיבטיחו לך את העולם ויעלמו בחוסר אכפתיות מובהק.

~~~~

אז אני בבית, באפיסת כוחות.

החלטתי לקחת יום חופש...לא יכולה יותר.

אני אשאר בבית במקום להוציא על כולם עצבים ולריב ריבים אידיוטים.

אשאר בבית ואנוח מעצמי.

דבר שנמשך אצלי יותר משלוש שבועות, לא משנה מה,

תופס משמעות קבועה.

כי אני בנאדם של דברים חד פעמיים.

תבינו את זה כבר.

לא מסוגלת אפילו לרצות משהו כרגע.

וכל מגע מבלבל, וזה רק הגעגוע למגע אמיתי.

שלא אקבל בזמן הקרוב.

כי אני נרתעת.

וחסרת אמון במגעים של האנשים שנוגעים בי.

אפילו חיבוק מרגיש לי כמו משהו זר,

אפילו מבט, אפילו...לחבק דובי בלילה.

שונאת את עצמי.