house of many ways
I always shout to the ones who won''t listen |
| 4/2010
תם עידן התמימות
הלוואי שהיינו תמימים, אבל אנחנו לא. הלוואי שלא היינו יודעים שיש רשע בעולם, אבל אנחנו יודעים. הלוואי שהיינו ילדים. הלוואי. אנחנו יודעים יותר מדי. אנחנו מרגישים מבוגרים, אבל אנחנו ילדים. ואנחנו אפילו לא יודעים. את הקלאס והגוגואים החליפו הרשתות החברתיות. את המשחקים בגינה החליפה הטלוויזיה. בגיל 15 כבר ראינו הכל, חווינו הכל, עשינו הכל. אבל דבר אחד לא חווינו, ילדות. עצוב מה שנהיה מהעולם שלנו. פעם, עולם שכולו חיוך חושף שיני חלב ועיני עגל, והיום.... היום. מה קרה לנו? אני רק רוצה להפסיק לחשוב. לא רוצה להתמודד עם בעיות של מבוגרים, לא עכשיו, לא כרגע. רוצה לצחקק בעליזות למראה חתלתול תועה, להביט בכוכבים בשמי הלילה. לא רוצה לפחד ממחבלים, לא רוצה לחכות חסרת נשימה לאזעקה שתעיד על תחילת המלחמה הבאה. צבע אדום צבע אדום, נשמעת המנגינה המונוטונית. ילדים בוכים, מקלטים פתוחים, ההורים תומכים, זעקות מוחים. כולנו מכירים את הדפוס הזה, גם אלו מבינינו שלא חוו זאת מעולם. כולנו יראים מהדפוס הזה. כולנו חיים את המציאות הזאת. למה הפכנו? אני רוצה שמחת חיים, אני רוצה להיות תמימה. ואני לא. אנחנו לא.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
