תגדירו אופטימיות? :)

פוסט מלפני כמעט שנה.

דפדפתי בבלוג. מצאתי אותו.

היא מתה לפני חודשיים.

היא סבלה.

ואני עדיין לא מצליחה לשכוח..

פוסט מה4.1.09

הדבר הכי הזוי שיכול לקרות בערב רגוע שבו כל

המישפחה [או מה שיש ממנה בארץ] יושבים ביחד

מול הטלויזיה.. פתאום סבא מתקשר. מודיע להגיע

מהר לבית החולים. שסבתא רבה חטפה שבץ מוחי.

פעם שנייה. בדרך כלל לא הייתי מודאגת עד כדי

כך.. אבל הפעם.. יש לי הרגשה נוראית בקשר לזה.

תקראו לזה תחושת בטן.. אבל..  אני פשוט פוחדת.

מיד אחרי השיחה מסבא אמרתי במהירות "גם אני באה".

אמא שלי לא התנגדה. אני הרגשתי שאני צריכה להיות

שם בשבילה. התארגננו מהר, ויצאנו. כל הדרך לא אמרתי

מילה כימעט.. למרות שהיו לי המון שאלות. אבל ראיתי שהיא

עצבנים ומודאגת, ולא רציתי להפריע. לא לשם כך באתי.

עברו בי המון מחשבות בראש.. עובדה שרובן היו נכונות.

אומנם היא אישה מבוגרת כבר, בת 91, שחיה חיים ארוכים

אך היא עברה הרבה בחייה. אני עדיין דואגת לה. המצב שבו

אני ראיתי אותה היה נורא.. אפילו להזכר בזה מעלה בי צמרמורת.

היא כולה רעדה.. הרימה רגליים.. הזיזה את הידיים.. והכל עם עיניי

עצומות. הכל ללא הכרה. כשקראתי לה, היא הסתובבה אלי, ונדמה

היה שהיא מסתכלת עלי.. אך מיד הסתובבה חזרה והמשיכה לנשום

דרך מכשיר ההנשמה הרועש. והכל.. בלי הכרה.. בלי תזוזה..

ועם נשימה מלאכותית. רציתי לבכות. המראה הזה היה פשוט מזעזע.

אז עזבנו את בית החולים. היא הייתה במצב קשה. הרופאים לא

הסתירו  מאיתנו.. שמעתי אותם מדברים מידי פעם על מוות.

אבל לא העזתי לחשוב על האפשרות הזו.. למרות שהיא קיימת.

סבא שלי, הבן שלה, היה במצב עוד יותר קשה. הוא היה כולה אבוד

ומפוחד.. לא הראה זאת, אך היה לו מבט של אימה בעיניו.

הוא חיבק אותי רוב הזמן.. לא התנגדתי. הרגשתי את הרעד שעבר

בכל גופו.אז היה צריך עוד להתקשר לאחותו, דודה שלי, הבת שלה.

ולבשר לה על החדשות..

כעט הסיפור המלא:

סבא שלי יצא לקנות פירות בשוק למשך כ40 דקות. כשחזר

מצא את אימו [סבתא רבה] על בירכייה, במיטבח, נושמת בקושי.

מיד הזמין אמבולנס. היה לה שבץ מוחי. שוב. בדיוק כמו לפני שנתים.

אך אז, היא לא הייתה במצב כזה.. עדיין.

אני מתפללת בשבילה. למרות שאין יל תחושבת בטן טובה לזה.

טוב. ללא ספק, זוהי התחלה "מדהימה" של שנת 2009.

פוסט מה6.1.09

הרגע חזרתי מבית החולים.. גרשו אותנו מוקדם.

אני עדיין בהלם ממה שהלך שם.. היא עדיין בכזה מצב מזעזע.

היא לא רואה.. היא בקושי מגיבה.. רק מוחצת את היד חזק

כשנותנים לה אותה. היא החזיקה לי את היד כל הערב.

כל הערב היד של רעדה. היא שיחקה לי עם האצבעות של הידיים,

מיששה את הציפורניים.. אבל לא יותר מזה.

ניסיתי לדבר.. לקרוא בשמה. כלום. היא לא מגיבה פשוט.

זה כל כך מפחיד שאדם שחיי יכול להיות במצב כזה. אדם חי.

במצב של מת. עומדים להעביר אותה כניראה לבית האבות.

שם תהיה לה השגחה צמודה וטיפול טוב יותר.

הכי נורא הוא שהיא יכולה להישאר ככה ימים, חודשים, ואפילו שנים.

הלב שלה חזק.. לכן כניראה היא תחייה במצב כזה עוד הרבה זמן.

היה קטע אחד, כשסבא שלי הלך לשירותים, שאלתי את אמא שלי:

"תגידי? מה עם היא.. את יודעת.. אם.. תמ.. נו.."

אמא שלי הביטה בה וענתה בצער "כן. היא זה בסוף.. אבל תלוי

מתי יהיה הסוף".אלה כאלה דברים קשים שפשוט גורמים לך לתהות

על ההבדל הכל כך דק הזה שבין חיים ומוות.

עד לפה. עכשיו אני הולכת לשתות קצת תה ולכעוס על אמא שלי.

למה? כי היא כל הזמן כועסת על אבא שלה, סבא שלי, בגלל

שהוא לא זוכר כלום ביומיים האחרונים, שהוא לא מרוכז..

מעניין באיזה מצב היא חושבת שהוא צריך להיות? ובאיזה מצב

היא הייתה אם חס וחלילה אמא שלה הייתה ניכנסת למצב כזה?!

עכשיו. כמעט שנה אחרי שכתבתי את הפוסט הזה היא קבורה בתוך האדמה, כבר חודשיים.