מדהים איך דיבורים לא שווים כלום,

כי בסופו של יום, אני לבד.

למרות כל ההבטחות וכל המילים הריקות, אני בכל זאת נשארת לבד ברגעים שבהם אני זקוקה להם הכי הרבה.

בשביל מה יש חברים, הא?

והנה, אני לבד, לחלוטין לבד. בוכה ועצובה,

אז מי האדיוט שאמר שחופשי זה לגמרי לבד?

כי אני בהחלט לא מרגישה חופשיה.

אני מרגישה כבולה, בחבלים בלתי נראים, לכל מה שמזיק לי.

למה החיים זה לא סיפור סינדרלה?

למה שום דבר לא מגיע ומציל אותי מהחיים שלי?