כל החיים שלנו, אנחנו במלחמה, עם עצמנו, עם הסביבה, עם מה שאנחנו באמת רוצים לעומת מה שטוב לנו.
החיים הם לא סבל, ולא נטל, אבל הם מלחמה, והם מלחמה יפה. ובעיקר מתמשכת.
אני מן בן אדם כזה שמרגיש נורא לא בנח לפתוח את הדעות שלי, אני מפחדת להתפס כ-full of shit, ומה שיקרה לרוב לאחר שישאלו אותי " מה משמעות הקעקוע" היא שאני אענה "זה אישי" ואז לא אפסיק לשאול את עצמי למשך כמה ימים, כמה המשמעות שלו אמיתית עבורי.
pretty fuckong real אם בסוף קיעקעתי את זה על עצמי.
קעקוע הוא סיפור, ולפעמים גם קישוט. זה מה שאמא שלי לרוב לא תבין כשאנסה להסביר לה כמה יפה בעיניי אישה מלאה בקעקועים. כרגע אני עונדת שני קישוטים על גופי, ומן הסתם אענוד אותם לנצח, כי בחרתי. בעוד 20 שנה כשאסתכל על אחד מהם, אני אומר לעצמי: "מה לעזאזל עבר לך בראש בתקופה ההיא, איך קיעקעת את זה על עצמך" ואז אני אתהה לשנייה ואומר לעצמי: "אם לא הייה לי את הקעקועים האלה, סביר להניח שלא הייתי זוכרת, כמה פאקינג קשה הייה לי בגיל 18, ואיך נלחמתי בעצמי, במערכת החינוך, באוכל, במראה, בחברים, בהורים שלי". כמה קשה הייה לי בי"א, התקף החרדה שעברתי בראשון לספטמבר בתחילת י"ב, כל הדברים האלה, שאולי כרגע נמצאים אצלי די על פני שטח סביר להניח ישקעו עם השנים, והם יהיו שם לתזכר אותי. בין היתר, אני אזכר בלהקה שאהבתי במשך שנים, ואז גם הוא התחיל לאהוב אותה. הוא קנה לי דיסק שלהם, עם השיר הזה.. השיר המדהים הזה, שהוציא לי את המילים מהפה לגבי מה שאני מרגישה כלפיו, וכלפי כל הקשר איתו. ובכללי, בנושא אהבה.
כשאסתכל על השני...ההנחה שלי היא שאני פשוט אומר :" את טיפשה, רצית קעקוע ולא שינה לך מה, מצאת משהו שמצא חן בעינייך, והצמדת לו מן משמעות עמוקה.. "לזכר סבתא" אמרת לכולם.. ועם הזמן.. הוא מצא חן בעינייך יותר ויותר וסבתא עלתה יותר ויותר, והוא נהייה מן עמוד אש עבורה שבוער לנצח, wether i like it or not. "
הפוסט הזה, ישמש לי כ-וו לקישוטים שלי, ויזכיר לי גם הוא, כמה נלחמתי ואולי עוד אלחם, אך כמה יפה היא בסופו של דבר, המלחמה על החיים.
אני מאחלת לעצמי עוד הרבה קעקועים- יפים, בעלי משמעות ויפים בעלי משמעות.
ולכל התלמידים, שיתחילו את שנת הלימודים ביום שני, אני מאחלת שתמיד תמצאו את עצמכם במקום שטוב לכם בו, אל תפחדו לפרוש ממגמות או לרדת הקבצה. ותזכרו, שבי"ס נגמר בסופו של דבר. (ולא, אני לא אגיד שיש סיכוי שעוד תתגעגעו אליו, כי זה בולשיט)
העניין הוא כזה. ערב שישי, וישנתי רוב היום עקב מחסור בשעות שינה מלילות קודמים. אמא שלי הייתה מצפה שאני אצא, חברות שלי ציפו שאני אצא, הגיוני שאני אצא, רוב השבוע התלוננתי שכולם בצבא או בחו"ל ורק אני בעבודה ומשעמם לי.
אני לא יודעת ממה זה נובע כרגע, אבל זה קצת חוזר, וזה מפריע לי.
אני באמת לא רוצה לחזור למצב שבו אני לוקחת קלונקס וציפרלקס. אז למה הכאבי בטן האלה חוזרים? למה הם חוזרים ומפריעים לי וגורמים לי להיות בלחץ לפני ובמהלך כל יציאה מהבית? אולי אני אוכלת לא נכון? אני כבר לא יודעת אבל אני חייבת להתגבר על זה כי זה לא חוזר! אני לא חוזרת לשם!
אני מבטיחה לעצמי ברגעים אלו ממש, שאמנם נכנעתי לזה הערב, וויתרתי לעצמי, אבל לא עוד! אני לא אתן לזה לחזור, ואני אמשיך להלחם בזה בדיוק כמו שנילחמתי בזה בשנה האחרונה שהייתה מוצלחת בסופו של דבר. אז די! מספיק עם השטויות.
ואולי אני באמת צריכה קצת להשקיע יותר מחשבה באוכל שלי, אולי זה רק זה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Beautiful War