Seize the day or die regretting the time you lost |
 כינוי:
Princess Z מין: נקבה Skype:
Yaeln_ 
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2016
מלחמה בסרטן 2.0
בדיוק באתי לסלון להתרברב על הרג הג'וק הראשון שלי והעובדה שלא נכנסתי להתקף פאניקה ואמא אמרה שהיא צריכה לדבר איתי, אז הלכנו למטבח.
בהתחלה חשבתי שעשיתי משהו לא בסדר, כי התעצבנתי עליה כמה שעות לפני כן שהיא שאלה מה היה לי בבגרות
ואז היא סיפרה לי שהגב כואב לה כבר הרבה מאוד זמן (כן, כאילו לא שמתי לב) וגם הצלע שלה עדיין לא נרפאה, שהיא חשבה שזה לא הגיוני שהיא סדקה את הצלע עוד לפני פסח ועדיין הכל כואב, אז היא הלכה למיפוי עצמות
ואלה הפנו אותה לפט סיטי
וכנראה שחזר הסרטן והוא שלח גרורות שם, לעצמות.
שלא נדע בוודאות שזה סרטן (למרות ש99% שזה כן) ובאיזה רמה עד שתעשה ביופסיה ביום חמישי.
כל הזמן שהיא סיפרה לי את סיפור הרקע דקלמתי בראש שלי כמו תפילה "לא סרטן.. לא סרטן.. לא סרטן..."
ואז היא אמרה סרטן, ופשוט נשברתי, איבדתי את זה, התפרקתי לה מול הפנים.
כשהייתי בכיתה ד' אמא אובחנה עם סרטן השד, גילו אותו עוד בשלב יחסית מוקדם, היא עשתה כימותרפיה וכעבור שנה הייתה מכל הבחינות ובצורה רשמית CANCER FREE.
הייתי קטנה, לא הבנתי את המשמעות של הסרטן, לא ידעתי מה זה. אני זוכרת שהמחנכת שלי התייחסה אליי יותר, שלחו אותי ליועצת, שאלו אותי כל הזמן מה שלום אמא ואני לא הבנתי למה הם שואלים את זה... אמא בסדר, פשוט טיפה חולה. שום דבר רציני.
כן, היא איבדה את השיער שלה פתאום, כן, היא הרבה ימים במיטה חלשה בלי יכולת לזוז, אבל היא בסדר גמור.
רק כעבור כמה שנים הבנתי באמת מה זה היה ולא יכולתי לשמוח יותר שהייתי קטנה מידי בשביל להבין, כי אחותי שבזמנו הייתה בכיתה ז' לקחה את זה הרבה יותר קשה ואפשר להגיד שזה צילק אותה קצת.
לפני שלוש שנים סבא שלי התחיל לגסוס, כן, גם מסרטן מקולל. בהתחלה עשו לו ניתוח וחשבו שהוא התחמק מהסכנה אבל בקיץ 2013 זה חזר בגדול, וראיתי את סבא שלי לאט לאט נעלם עד שבפברואר 2014 הוא הלך לי. ואני נשבעתי ש:
א. אני לא הולכת יותר ללוויות בחיים
ב. אני לא מסוגלת לצפות בבן אדם שאני אוהבת גוסס יותר בחיים, אני פשוט לא מוכנה לקבל את זה. במיוחד לא אם זה בידי סרטן.
ואז אמא שלי אמרה שחזר לה הסרטן, וכל מה שאני חושבת זה למה פאקינג עכשיו?
למה עכשיו, כשאני באמצע תקופת הבגרויות האחרונה שלי, שאני צריכה לתת את כל כולי לקראת הסוף?
למה עכשיו, כשאני מתגייסת בעוד 46 ימים והולכת לחזור פעם בשבועיים הביתה במקרה הטוב?
למה עכשיו, כשאבא שלי גם צריך לעבור ניתוח ויהיה גם מושבת במשך חודשיים פחות או יותר?
למה עכשיו, כשאחותי עוזבת באוקטובר את הבית לטובת האוניברסיטה?
לא הבנתי את הסרטן, בחיים גם לא אבין. אמא שלי היא הבת אדם הכי חזקה שאני מכירה, היא יכולה להתגבר והיא תעבור את זה.
אבל אני עדיין לא מפסיקה לבכות.
אני לא מוכנה לעמוד בצד ולראות עוד מישהו שאני אוהבת גוסס.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
