אתמול הלכתי לישון מאוחר, משהו כמו 1 בלילה. בכיתי מרוב תסכול, כמה דמעות שכאב לי לדמוע אותן.
חשבתי בכל הסוף שבוע הזה על הנטייה הזו, שמעסיקה אותי כמעט בכל רגע אפשרי, וניסיתי באמת להתעלם מזה ולהמשיך כרגיל,
אבל זה לא התאפשר לי במיוחד בסוף שבוע,
במיוחד כשנודע לי שאולי יש לי צורך כלשהו להיות נחמד למישהו מסוים בבית הספר, ושאולי זה מעיד על משהו.
כי בדרך כלל אני בהחלט מרוחק מאנשים, ולא רוצה לדבר איתם כיוון שאני פוחד להיפגע מהם.
כבר נהייתי מסוגר מכל העניין עם האקס, זה לא קל כמו שזה נראה. זה הפך אותי לבנאדם מאוד שונה.
בוגר יותר, חכם יותר, אבל גם מרוחק יותר. ואני לא מעז לפתח קשרים עם אנשים נוספים.
בגלל מה שקרה איתו, אני לא מצליח לראות את עצמי עם בנים עוד פעם, כי כולם רוצים את הזיון בתחת הזה
בכל מקרה, אז אני לא ממש מבין מה הפואנטה חוץ מהקטע הזה של להחליף פרטנר, אולי בשביל לגוון.
זה לא כמו שאני אהיה עם בחורה ומן הסתם שאני לא איפגע ממנה כל-כך, כי זאת בחורה והיא בכל זאת
רגישה, ואם היא תיפרד ממני, מן הסתם שהיא תעשה את זה בצורה שהיא כביכול סבבה, ולא תפגע בי עד דמעות.
אבל כן, זה קרה לי, ונפגעתי ובכיתי, אבל זה לא גרם לי לרדת לגמרי מבנות, אני לא שולל אותן.
אבל מנגד, מה שנראה כל-כך... מפתה, הבנים האלה, זה לא עושה לי את החיים קלים בכלל.
ואני יודע שהסיכון איתם הוא פי אלף יותר גדול, ועדיין אני נמשך יותר, אני לא שולט בזה, כמו מחלה.
ואולי אני צריך עוד להבריא מהאקס, אולי הוא הסיבה שאני ככל הנראה לא אכנס לדבר כזה שוב.
זה לא הדבר היחיד שמעסיק אותי, כמובן שיש דברים אחרים שמטרידים אותי, אבל אני משתדל באמת להתעלם מהם.זה לא קל בלשון המעטה, ממש לא. כיוון שצריך להתמודד גם עם זה, וזה מציק וכשזה פתאום ניהיה חזק אז הכל צף למעלה.
והדרך היחידה להרגיע את זה היא לצערי לאונן על איזה סרט פורנו מחורבן של גייז, כי ככה אני גומר מהר יותר.
זה נורא נחמד שיש בלוג כזה שאני יכול בחופשיות לדבר בו איך שאני רוצה, ולומר מה שאני רוצה, ומי שרואה אז רואה,
ומי שלא אז מן הסתם שלא.
איזה סרט, לקום בבוקר, עם הנטייה הזו בכל פעם מחדש.
אני לא מצטער שיש לי אותה, אבל אני מצטער על כך שאני צריך להתמודד עם זה.
ולא, אני לא יכול להיות "אני וזהו", כשיש גורמים אחרים כמו 'הורים', 'משפחה מורחבת', 'חברים'.
זה לא קל בכלל, אפילו לא בקטע של לצאת מהארון, אני לא מדבר על זה, אני מדבר על העובדה שפשוט אני לא אוכל
להתמודד עם העובדה שאנשים יודעים שיש לי את זה בגוף, את הנגיף הזה, את הגועל הזה.
אני לא מצליח, אני לא מצליח לשכנע את עצמי שזהו, נגמר, שמקבלים את זה ויאללה, ללכת למקומות של גייז ולנסות שוב.
אני לא מצליח להירגע ממה שקרה לי איתו, אני לא מצליח להפסיק לקלל אותו, אני לא מצליח להפסיק להסתכל עליו.
אני רוצה שזה יעבור לי, אני רוצה שזה יעבור ושאני לא אדע שזה קרה לי בכלל.
כל-כך קשה להחזיק את עצמי בבית הספר, כל-כך מחרפן אותי שכשאני חרמן אז פתאום העולם מדהים ונפלא,
ורק אחרי שאני מאונן אז אני קולט כמה שזה מפגר ומטומטם, וכמה שחבל שעשיתי את זה.
אבל אני לא יכול להפסיק, אני מוכרח, לפחות פעם ביום. וזה אמנם לא מעיד על חרמנות יתר,
אבל אני מחזיק את עצמי, בכל מקרה אחר אם לא היה לי מה לעשות בטח הייתי מאונן 80 פעם ביום.
אני שונא את המילה 'הורמונים', אבל ההורמונים האלה בהחלט לוקחים פה צד.
יש גייז בבית הספר שלי, אפשר לומר שאני אפילו יודע על כמה שלא יצאו עדיין מהארון,
אבל מה שהכי מצחיק זה שאני נרתע מכולם, ואני לא מעז לדבר איתם.
אני פשוט לא מצליח לקבל את זה, לא מצליח לגשת אליהם ולדבר איתם. הם כמובן כביכול אותו הדבר כמוני,
והם כמובן ככל הנראה אנשים טובים ברובם, אבל יש גם כאלה שרק יעוללו לי רע.
ואני החלטתי חד-משמעית להיות בקרבת אנשים שעושים אך ורק טוב,
ושאני לעולם, אבל לעולם לא אתן לאף אחד לפגוע בי שוב.
והדרך הכי קלה להיפגע מגייז היא פשוט להיות בקרבתם, כשפתאום אחד מהם מפתה אותך לשירותים,
מוריד את הבגדים שלך והולך על כל הקופה.
זה כל-כך לא מה שהייתי רוצה לעשות, להיות. כל-כך לא מה שהייתי רוצה לעסוק בו עכשיו.
הייתי מעדיף שהיו לי עכשיו טונה של בגרויות ולא הייתי צריך להתעסק בעניין הכאוב הזה כל-כך.
אני לא מצליח להרגיע את עצמי.
אני לא רוצה חיים שלמים של לדפוק בתחת. זה פשוט לא נראה לי הגיוני.
אני לא מכיר הומו אחד שהוא מאושר, כולם עצובים ומבואסים מהחיים, חלקם מתאבדים ורובם מעשנים,
מה הטעם? זה מה שאני רוצה להיות? לשם ה'מישהו למעלה' הזה כביכול רוצה להוביל אותי?
אולי יש למישהו עצות איך להירגע מהכול?
חשבתי על משהו למען האמת, שבזמן האחרון אני לא הכי... חברותי.
ואין לי חברים שהם בנים, אני בעיקר עם כמה בנות וזה מספיק לי.
אבל חשוב לי להיות בקשר עם בן אחד לפחות. להיפגש איתו לפעמים ופשוט לראות איך זה מרגיש.
ואולי אני סתם מחפש תירוץ להיפגש איתו עלק כמה פעמים ואז גם שם... קיבינימאט,
זה בכל מקום, לא שולטים בזה, כאילו שמאה אחוז אני אתאהב במי שאני אתחיל להיפגש איתו,
זה כל-כך דורש, או שבעצם אני אפילו לא יודע אם אני אתאהב או שבטח אני סתם אתחרמן עליו.
ואולי בסופו של דבר הכל מוביל לאותה נקודה,
לא משנה איזה פתרון אני אחפש, או אמצא, זה בטח ירגיע את כל הסיפור,
אבל זה בטח יוביל אותי לשם, איכשהו, תמיד.
ואם לא אבחר ללכת לשם, הדרך הזו תיקח אותי אליה, ומבלי שאשים לב אליה,
אני ככל הנראה אקום 'מחר בבוקר' של עוד כמה שנים טובות, לצד גבר שילחש לי בבוקר:
"היה זיון מדהים", ילבש את בגדיו, ויילך לדרכו.
לחיפוש אחר הזיון הבא שלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
