לפחות יש לי מקום בשירותים.

אז בחרתי, כאילו בחרתי כביכול. גרמו לי לבחור תהיה האמת.

אז בחרתי לגור עם 16 אנשים נוספים בבית אחד, למטרת התנדבות ושותפות ועשיית טוב למדינה תוך ויתור עצמי.

כאילו זה לא אמור להיות ויתור עצמי אבל זה מה שקורה בבתאכלס.

אני מחלקת הכל מהחיים שלי, ולא אכפתלי. אבל כולם כאן אומרים לי את הגבולות.

אני מחכה ומקווה ומאמינה לצביעות ולשקרים הללו כמו ילדה תמימה ומטומטמת.

ואז כמו הילדה הזו שאני בורחת לפינה היחידה שעוד מקבלת אותי כפי שאני, השירותים, ובוכה שם.

כי לבכות מונע צעקות וריבים.

והיה לי טוב. הייתי מאושרת היום. התקלחתי, הייתי נקייה. אמא ואבא וסבתא באו לביקור. ואפילו נהגתי. והיה כיף!

ואז הפרצוף הזה שלהם שדיכא אותי, והחוסר יחס. והמבט והבטחון שבידיעה או המחשבה שאני טיפשה מדיי כדי להבין דברים מסובכים מבגדים ולקים.

אז זרמתי עם התפקיד. אני לא אנסה להוכיח אחרת. זה פשוט קשה מדיי ולא שווה את התוצאה.

מזל שיש פאלפון שמאפשר לי לבכות אל מישו בשקט מדהים וקסום. שמרגיע.

כי מתוך 16 אנשים שונים אין אפילו אחד שאני רוצה לבכות אל תוך כתפו. או  לספר לו שזה מה שאני עשיתי היום בערב. בכיתי.