היא יושבת מולי. מכורבלת בתוך עצמה, חושבת, מנסה להבין. וליבי יוצא אליה.

"אבל, מה עשיתי לא נכון?" השאלה שסביבה התרכז המפגש הזה.

השאלה שבגללה הילדה בעלת עיני העגל התמימות הללו שבוהות בי,שלעתים מתמלאות בנוזלים, נראת ככה.

ואני לא יודעת איך להגיב. אני בעצמי איני מבינה מדוע ההתייחסות הזו כלפיה שונה.

הילדה הזו, שמזמן כבר לא ילדה, מדהימה. מקסימה באופיה וביופיה. בעלת חוסר בטחון, נכון, אך הוא איננו מוקצן.

צפיתי בבעיה, חברותיה. שתיי בנות שנראות מושלם. יפות ,רזות ,מקסימות.

עם כל חיוך שלהן מצטרף בחור נוסף להערצה. ולה, זה פשוט לא מצליח.

היא מנסה לחקות את צורת ההתלבשות הזנותית מעט. היא מנסה לחקות את החיוכים שבשלב מסוים הופכים לאמיתיים.

אבל זה לא עוזר לה. הם פשוט לא באים.

וככל שהזמן עובר היא משתגעת יותר. בסך הכל רצתה חום ואהבה. ואז התפשרה על מפגש חד פעמי, של הנאה בלבד.

אך גם זה לא עבד. היא מיואשת, בוהה בי בעיניה ושואלת מה היא עושה לא נכון.

ופשוט אין לי תשובה.

לסובב את הראש לכל הכיוונים..להבין שמכל כיוון זה מגיע.

הרוח הרעה הזו, השנאה , העצבים והאכזבה.

להתייאש מלהלחם.. ואפילו לגלות שיש שני סוגי אנשים בעולם. כאלה שנלחמים וכאלה שמוותרים. ולהבין בדיוק מאיזה חומר קורצת.

למצוא פתרון אחד.. לאבד את התקווה שישנם פתרונות נוספים.

להבין שיש שניי צדדים לגדר.

עכשיו צריך להחליט איך משנים את הפתרון כדי שיתאים לצד הנכון של הגדר.