איך הכל יכול להשתנות בעזרת מילים.
לקום בבוקר יום אחד, להביט במראה ולאהוב את הדמות נשקפת. להכיר אותה על בוריה.
לחיות את היום, כיום אהוב ושנוא כאחד.
ולשמוע מארבעה בנים שונים, קשורים אך שונים,את דעתם עליי. חיצונית.
כל המחמאות, האימרות שאי פעם קיבלתי לא יכסו את הבור שנפער כעת.
והם אפילו לא יודעים שהם אמרו את זה, שהם עשו את זה.
הם לא מודעים לכך שבגללם אני מביטה במראה ובקושי מסוגלת לחייך, אני מחפשת את הכיעור שהם מצאו, אני כנראה כל כך רגילה אליו שקשה לי למצוא אותו.
לקח כמעט 18 שנה אבל התחלתי לאהוב את עצמי חיצונית, אבל הם חושבים שאני מספר כלשהו שאני מאחלת לעצמי לעולם לא לדעת יותר דבר.
הם הצליחו לגרום לי להבין שזה לא ילך לעולם. אני כבר לא אמצא מישו להשאר איתו לתקופה ארוכה שוב.
אז ככה זה מרגיש? להיות מכוערת..?