הבהייה הממושכת במכשיר הקטן שנועד כדי שנוכל לתקשר אחד עם השני במהירות, לא מניבה תוצאות. הוא נשאר דומם מלבד הפעמים שהשיחות לא חשובות.

מעניין אם הן מרגישות בטון קולי את האכזבה שזו רק היא שהתקשרה ולא הוא.

כשכותבים חיבור צריך להביע דעה(הבגרות הייתה מזעזעת נושאים גרועים) אז אני אביע אחת עכשיו.או יותר נכון כללים המשקפים אותה:

אל תקחו מספרי טלפון אם לא בכוונתכם להתקשר.

אל תתקשרו חמישה ימים אחרי זה ותשארו איתי על הקו על שיחה מטופשת במשך חצי שעה שבסיומה תגידו נדבר.

אל תתנו לי לחכות עוד חמישה ימים כדי שתתקשרו שוב.

אל תגרמו לי לרצות לבכות. כי הדמעות לא פורצות החוצה בקלות. הדבר היחידי שקורה הוא ישיבה ממושכת עם חברות שכל מה שבא לך הוא לבכות אבל הדמעות מסרבות להגיע.

והכי גרוע. אל תסתכלו לי בעיניים במבט שישתק אותי נפשית ויגרום למשיכה פיזית עצומה כאל מגנט.ואז תגידו לי שאתם לא מתנשקים בפעם הראשונה. כאילו למה לא?

בכלל לא רציתי שתהיה פעם שניה!

נמאס לי שהבנים לא יודעים את החוקים האלו.

תשננו!

כשאפילו ההורים שלך לא סופרים אותך. כשאלו שיצרו אותך, שמטרתם הביולוגית היא להגן עלייך ולשמור עלייך לא רוצים לעשות זאת,

מה זה אומר עלייך?

האם אין סיכוי שאף אחד לעולם כבר לא יאהב אותך?

כשאתה הופך למטרה להכל, כל בעיה שקורת אתה נושא באחריות מתוך כפייה.אפילו אם אינך קשור בשום דרך.

האם אתה יכול להאמין שיום אחד מישהו יבחין בך ולא כמטרה?

אני לא מפסיקה לשאול למה הוא לא פשוט נישק אותי והלך..

מה יש לאדם יפה כמותו לבקש את מספר הטלפון שלי? זה יכל להיות כל כך פשוט. כל מה שרציתי הוא אהבה זמנית. אהבה לשעה.

אתה לא רוצה להכיר אותי. מפחיד מדיי להיכנס לפה.. למה לא לקחת את ההזדמנות כשאפשרתי לך?

אבל אין מה לעשות. בוכים קצת וממשיכים הלאה. כי אפילו  מהתחתית של התחתית יש תקווה:)