.

הרגעים האחרונים של היום מלווים בריח של תה שכבר התקרר מידי בשביל לחמם אותי, ברדיאטור שצמוד למיטה ובשמיכת פוך שמכסה אותי עד מעבר לראש. קצת קשה לנשום ככה, וגם ככה אי אפשר לפתוח חלון, אבל יש משהו במחנק המחמם הזה שמרגיש לי מוגן...יותר. 

אני פושטת מעלי את היום ואת הבגדים, ומחליפה לסווטשירט העבה למכנס הטייץ שהפך גדול מידי; בגדים מגוננים תמיד מורדים לדרגת הפיג'מה. 

זה לא שאני לא אוהבת את המציאות שלי, כלומר, לפחות על פניה. אני מצליחה, עובדת, לומדת, מתפתחת, וברוב הזמן אפילו לא נותרת מנותקת רגשית, זה רק - שמשהו בתוכי מרגיש שמדובר במציאות "על פניה". במציאות של סוף היום, כשהסמיכה מכסה לי את הראש ואני עושה כל מאמץ בכדי לגונן על עצמי מהקור (ומהעובדה שקר לי כל הזמן), אני חוזרת להיות ילדה קטנה ומפוחדת, מפחדת להימצא, להיראות, להיות, לטעות, לדעת במקום הלא נכון, לחולל מהפכה, להתחלל בתועבות שיהפכו אותי, לאכול, לשתות, להיות, לגדול... לגדול. 

הבעיה במציאות שלי כרגע היא שאין לי שום אפשרות לקרוס בתוכה. אולי רק לרגעים ספורים, אבל לא לשבועות או חודשים. אני לא יכולה לקרוב כי אני מחזיקה אחרים ומחזיקה את עצמי ומחזיקה רעיונות ושאיפות ועוד שלל דברים שצריך להחזיק, או שאפשר להיאחז בהם. אז אני לא קורסת, רק סוחבת את עצמי ממקום למקום, נראית, מתנהלת, חיה (באמת חיה. באמת), וקורסת לתוך המחנק המדומה שאני יוצרת לעצמי ברחם מדומה לא פחות. 

לא יכולתי לדעת שמציאות כל כך מלאה יכולה להוות את הבעיה האמיתית,

כשכל מה שאני רוצה זה להתרוקן, מאוויר, זיכרונות, מחשבות, חששות ויכולות כאלה ואחרות שדורשות ממני תמיד להמשיך ולהוכיח, 

לא רוצה להוכיח יותר. 

הלוואי שכישלון היה אפשרות ראויה לא פחות, 

כזו שיכולה לפחות לאפשר לי לקרוס לתוך עצמי, 

כי יהיה לי כבר פחות

מה לאבד. 

והנה קיבלתי רק רגע בשביל לעבד, ואבדתי.