.

שקיעה. לא כזו רומנטית שצובעת את האופק בצבעים של תשוקה, אלא כזו שמשרה את האפלה לאט לאט, עם תחושה שהאור לא ישוב עוד. אני מנסה להביט לאופק ומרגישה שהוא הופך מרוחק, בלתי מושג, לא נגיש; אני היא זו ששוקעת, לא השמש, אני חושבת, בעודי מרגישה את הרגליים שלי נבלעות בעפר. זו תחושה מוזרה, כשהעפר אופף אותי, תמיד דמיינתי אותו כדבר שאפשר פשוט להסיר מעל הבגדים, או הגוף, מעין אבקה חלקה, חסרת משקל, שניתן לשנות את עיצובה בהתאם לכיוונה של הרוח. אבל העפר הזה כבד, כבד אפילו ממני. הוא עוטף אותי כמו בוץ, כאילו היה אדמה רטובה ודשנה. זו התעטפות מצמררת, האדמה קשה, יבשה, מלוכלכת. אין לי עוד את הכוח להילחם על הצעד הבא אז אני נותנת לרגליים לשקוע, ולאחר גם למותניים, לזרועות. אני ניטעת באדמה ללא רוח חיים, אני חושבת לעצמי, מעניין אם אפשר להבחין בכך מבחוץ. אני מקווה שלא, אני לוחשת לעצמי, מנסה לנער את השיער מהאבק שמצטבר, לסדר את הפנים מחדש; אני מקווה שלא, אני אומרת, מנסה להזיז מעט את האצבעות השקועות שלי, שיוכלו להסיר את שקעי החול המאובק מהצוואר

אבל

אני גם קצת

מקווה שכן.