דיאלוג עם מראה/ דפים מיומנו של גיבור-על זועף

היא אף פעם לא הבינה באמת מה היה הקטע הזה של בני אדם עם ים.

מבחינתם זו סתם עוד שלולית גדולה.

ההתגודדות האנושית הזאת סביב מאגר מים טבעי כזה או אחר היתה דבר שנשגב מבינתה, חסר טעם בעליל.
יש לכם מים בבית, אנשים, מלאו אמבט והשתכשכו להנאתכם. למה כולם צריכים לראות את כל מפלי השומן האלה או את פרוות הגב שלכם?
אם כי נאלצה להודות שאכן היה דבר מה מעניין באורבניות האפורה,המכוערת להפליא הזאת, המתנגשת בקו החוף הפראי הזה.
נו,מילא.. ברומא- היה רומאי ועל חוף הים- היה נודיסט. אז היא השתרעה לה בעצלתיים, אפוא, על המגבת, גופה בוהק בשמן שיזוף, מקושט בביקיני קטנטן, ורוד, עיניה מכוסות משקפי שמש שחורות, בלתי חדירות, מנערת אגב כך את תלתליה הזהובים משארית המים שדבקו בהם.
היא הסתכלה ימינה ושמאלה, נשענת על מרפקיה, והציד החל...

שמן מידי.
רזה מידי.
גבוה מידי.
יפה מידי.
מאולף מידי.
מאולץ מידי.
מבוגר מידי.
צעיר מידי...

יש להיות קפדנים, הזכירה לעצמה ועם זאת- בררנות יתר תוביל לכך שהיא תחזור לביתה שוב בידיים ריקות. ואת האמת? ממש אין לה כח לנזיפה נוספת. אחרי הכל, היא הייתה האחרונה מבנות כיתתה שנותרה ללא בחירה.

ואז-ראתה אותו.

ליבה ניתר לו בקרבה והיא ידעה שהוא יהיה האחד.

היא כחכחה בגרונה, הבליטה את תכונות נשיותה המזדקרות והחלקלקות, הגמישה את עורה המפתה, התרכזה בדמותו השחרחרה והחסונה ושלחה את כל תודעתה לכיוונו.

ורק אז-הרשתה לעצמה לחייך.

יותר מידי שרירים מופעלים בתנועה רצונית קטנטנה זאת והיא לא יכלה להרשות לעצמה לבזבז אותם לריק, לא כשכל כך הרבה מונח על כף המאזניים.

כמצופה, התגובה לא אחרה לבוא והבחור הצעיר נעמד לידה, מסתיר את השמש בגופו.

"היי.." הוא אמר בהססנות, מביט כה וכה במבוכה.
"היי..." ענתה, עדיין מחייכת.
"אהמ..." הוא חיפש מילים במוחו, מנסה, ככל הנראה, להבין מה, לכל הרוחות, הוא עושה פה, ליד הבחורה היחידה בחוף איתה, כך חשב, בחיים לא יהיה לו סיכוי.
"אהמ? " שאלה.
"כן,אהמ..", חייך גם הוא, " הדבר החכם ביותר שיכולתי לחשוב להגיד מול היופי המבלבל שלך..."
היא צחקקקה  וידעה שצדקה.

הוא אכן יהיה האחד. כמה נפלא לגלות שלא טעית.

"איך קוראים לך?" שאלה לאחר רגע של שתיקה מבויישת מצד שניהם.
הוא, כמובן, ענה לה בלי שום היסוס הפעם ובטוח בעצמו קצת יותר התיישב בעדינות על החול לידה, בוהה בה, מכושף כליל.
"ובן כמה אתה?"
שאר הפרטים לא איחרו לבוא. עבודתו, משפחתו, מקום מגוריו. טעונה בידע החדש, החשוב והחיוני הזה, הבינה שהגיע הרגע וההווה הבשיל לכדי עתיד אחד, בלתי נמנע לכל הדעות.
היא גייסה לעצמה את כל התדמית הנשית הסקסית והמפתה שרק יכלה, שידרגה את תנועותיה לכדי ארוטיות מתפרצת אחת ויחידה וקמה ממקומה.
היא סבה אליו, מסתירה היא עכשיו את השמש בדמותה והושיטה לו את ידה הענוגה.

הוא לא העז לסרב . לא בפני מלאך שכזה.

מוכה בסנוורים, מאורות יישותה, הוא אחז ביד הגורל שהושיטה אליו, נדהם ומוקסם והניח לגופה להוביל את גופו לכיוון המים.
הוא המשיך להביט בפניה, שואף לקלוט ולנצור כל קמט, כל שקערורית, ממלא את כל יישותו שלו בגווניה הזוהרים.

כאשר לפתע נזכר.

'ומה יהא על כל השאר?'

הוא בלם את עצמו בבת אחת, משחרר את ידו מאחיזתה המנחה, הבטוחה.
מופתעת, היא הביטה בו, מנסה להבין את פשר מעשיו.

"אבל אני לא יודע עליך כלום עדיין..."

היא השפילה את ראשה ונאנחה. מבינה שאין מנוס מביצוע המעשה. מגילוי האמת בכל הדרה. היא היתה מעדיפה להימנע, מבינה את גודל החשיבות ומכבדת את הצורך שלה עצמה בצנעת הפרט, אבל עכשיו... טוב, הוא לא ממש השאיר לה ברירה...

היא נעמדה מולו, אם כן, מתבוננת בו, קוראת בעיניו את ההמתנה. הציפייה...

הגיע הזמן.

אט אט היא הסירה את משקפי השמש מעיניה שלה.

כחול המצולות עלה והסתחרר מול עיניו המשתאות ופיו הנפער בתדהמה, עוטף בירוק-אצות, חולני ומקסים, את כל מהותו המבולבלת, לבן ושחור לסירוגין, עבר, הווה ועתיד. פלא הבריאה וידיעת המתרחש. תהומות גבוהים מכל ענן שהוא...

מאוחר יותר, מספר עידנים הלאה משם, כשכבר היה שבוי מזה זמן מה ולנצח נצחים בתוך החלום המאגי, הוורוד הזה, מציאותי מכל חוויה שחווה אי פעם, עמוק בתוך עולם המצולות השתקני, עולם הטורקיז שלה, שאל אותה פעם אם באמת נשללה ממנו כל זכות לסרב אם היה בוחר לעשות זאת בכוח רצונו.
תשובתה, בין ליטוף מבין לנשיקה חומלת, הייתה מהירה ובוטחת.
"יכולת, ציפור אלמוגים יקרה שלי, לסרב. אבל אז היית משקר, בוגד במי שאתה באמת. מאז אותו היום- לא היית חווה הרבה לילות נטולי חרטה, נטולי תחושת החמצה נוראית, חדורי שלווה העומדת מאחורי ההגשמה העצמית. החיים היו נדמים לך כחייו של אדם שקולל לעד בחוסר מנוחה..."
ומאחורי תשובת הזן הפילוסופית,היומרנית-משהו שלה, כך ידעה, עמדה תשובה ואמת נוראית הרבה יותר.

הוא לעולם לא יכל לסרב.

מאחר וכח השנאה והכעס גדול ועוצמתי יותר מכח האהבה והמחילה.

מאחר וזו הייתה נקמתן של בתולות הים בכל נסיך אפשרי.

-

" הניחי לי לצבוע את עולמך באפור,
  הניחי לי להטביע את יגונך במשקה,
  עצמי את עיניך ונפצי את טירתי-
  היא מיועדת לנפשך בלבד.

  עשי בי ככל העולה על רוחך,
  תעצומות ליבך,
  האפילי על ערפילי האופק,
  הם כאין וכאפס לעומת הלילה שבך.

  נחשי את קברי,
  רקדי על אדמתי,
  נשפי על גחליי תשוקתי,
  והתכסי באור היום שלי.

  לילית מתוקה שלי,
  היחידה האפשרית בשבילי. "