ראיתי אותך מגיחה אל תוך עולמי עשרות פעמים.
עינייך אומרות אהבה, הליכתך-גאווה. שפתייך מבקשות תשוקה וליבך-קרבה.
שיערך הזהוב מתנודד קלות ברוח הסתיו העצוב. עינייך הירוקות-אפורות מספרות על עולמות אחרים, זמנים טובים יותר. אפשריים.
תקווה שלשם שינוי לא תהא מאוסה. ברוכה בבואה. הכל יראה אחרת באותם עידנים קסומים, מופלאים... גלקסיה חדשה תתפרש למרגלותיי... התעלות ריאלית לחלוטין...
ובאותם חזיונות לא-מוגשמים, חלומות בהקיץ לא-לי, את ניגשת אליי וכל קומתך אומרת אצילות, מקדישה לי את חיוכך ואת עולמך, מכפרת על חטאי העבר ופשעי העתיד, מכפרת על כל האכזבות כולן, על כל הדמעות הארורות כולן, על החורבן עצמו והשבר בכבודו, על כל מה שנעשה ומה שיעשה, במחווה אחת ויחידה, תמימה, של קידושין...
ואוהבת אותי כל כך...
ושלי כל כך...
והנה, כך, לפתע פתאום, כאילו שר הגורל האמיתי לועג לשאיפת חיי העלובה, המלקה, בניגוד לכל הציפיות ולמרות כל הסיכויים הסבירים כולם- באמת הגעת...
ועכשיו-מה אני אמור לעשות עם זה?
"שובי שוב למחוזות דימיוני-
ואשכון איתך שם לבטח,
הערפילים לא יקחו אותך שוב,
והאמת לא תתנפץ אל קירות חיי.
הזריחות לא יעירו בך את אימתי
והים לא ישטוף ממך את תקוותי,
האביב לא יפריח בך את תשוקתי
והיער לא יגדע בך את נשמתי.
ההרים לא ידרסו,
המדבר לא יבכה.
האגמים לא ישנו
והגשם לא יפשיר.
השלג לא יאהב-
וכך גם אני."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יאסון